כתבה: סיוון מגוס

ב22 בינואר נערך בהיכל התרבות בתל אביב ערב חד פעמי שכולו הוקדש לזכרו של מאיר בנאי.

כמעט שנה עברה מאז לכתו של בנאי, שנפטר בטרם עת ממחלת הסרטן, בגיל 56 בלבד. על ערב מיוחד זה, שהרגיש לי קצת כמו אזכרה אלטרנטיבית, ניצח יובל בנאי, שליכד את כל בני המשפחה הקרובה, יחד עם זמרים ונגנים נוספים שצעדו עם מאיר בחייו המוזיקליים ובחייו האישיים.

הקהל הרב שפקד את ההיכל הגיע לזכור, להיזכר ולשיר יחד את השירים והיצירה שהשאיר אחריו מאיר, ביחד עם קולגות ובני משפחתו ביניהם: גברי בנאי, מתי כספי, שלומי שבת, אורנה בנאי, אהוד בנאי, יובל בנאי, אביתר בנאי, משינה, לאה שבת, יזהר אשדות, ארקדי דוכין, אסף אמדורסקי,  אורי בנאי, בעז בנאי, אלישע בנאי, ונועם בנאי, שחיבר את כולם יחדיו.

כמה מילים על 'הרומן' שלי עם משפחת בנאי. רומן שלוקח אותי שנים אחורה, לגיל 16. כשאחותי הגדולה השמיעה לי לראשונה כל מיני אלבומים, וביניהם את אלבומו השני של אביתר בנאי "שיר טיול", בו התאהבתי מיד באביתר בנאי, ומיד אחריו, את השיר "אביתר" שכתב עליו מאיר. המשכתי בחקר המשפחה המופלאה וכמובן, לא איחר לבוא 'הרומן' עם מאיר, שהתחיל אצלי באלבום המופתי "גשם".  יש שיגידו שזו קלישאה, שאמנים מסוימים מלווים את פסקול חייך. אך יש אנשים רבים שיעידו מנגד, ואני מביניהם, שהקלישאות האלו אכן נכונות.

 מאיר בנאי בשבילי, היה ועודנו, מילים ומנגינות שליוו ומלוות אותי לאורך תקופות שלמות בחיי. לילות כימים, בטוב וברע, בהופעות, בטיולים. היום, אנחנו בעידן דיגיטלי שהכול בו נגיש בטאץ', שזה מגניב. אבל פעם, זה באמת היה מרגש לגלות מוזיקה חדשה, או ללכת לחנות ופשוט לקנות דיסק.

אני זוכרת ימים (ואני לא כזו זקנה) כשעוד היה "דיסקמן", מכשיר עגול כזה, שאליו נכנס דיסק. הייתי יושבת לי על הדשא עם אוזניות, כשהדיסק בפנים כבר התחיל לזייף, כי נשרט מרוב הסיבובים שעבר. או כשעוד הרדיו היה אשכרה משהו יותר מוחשי מרדיו ברכב,  ליתר דיוק- רדיו כחול קטן במטבח של אמי, שצלילו העירו אותי בכל בוקר. והיה משהו קסום בזה, לגלות ככה מוזיקה חדשה.

עוד זיכרון ילדות בהקשר של מאיר, בהפסקות בית הספר, כש "שירו של שפשף" התנגן, או בטקס יום הזיכרון עם "שער הרחמים", או כשחוויתי "אהבה קצרה", וכששטפתי את העיניים אל מול הנוף בפסגה ההיא בטיול לדרום אמריקה ו'ראיתי רחוק ראיתי שקוף'. זוהי לא קלישאה; זה באמת פסקול חיים.

העובדה שכל הכרטיסים לערב הזה נמכרו בפחות מיממה, וודאי הייתה מביכה את מאיר, שהיה אדם צנוע ופשוט, שאהב את הבמה, אבל גם ברח ממנה.

מאיר, כתב את המילים היפות והפשוטות בשיריו, שנגעו בכל כך הרבה אנשים. וכמובן גם בי. מאיר ידע לספר את הסיפורים על אנשים הפשוטים: על הלילה ההוא של אתי, על השיר של אותו שפשף, על עכבר העיר ועכבר הכפר, והכל זה "בשם האהבה". עם קולו החם בסגנון הפולק-בלוז המחוספס, מלא בכנות, עוצמה ורגש שייכים רק לו.

את המופע ששודר גם בגלגל"צ בשידור חי ,הוביל נועם בנאי, בנו, שקולו דומה לקולו של אביו באופן מצמרר.

 עלו ובאו משפחת בנאי, ומכריו של מאיר, אחד אחרי השני, לשיר את שיריו. בין הביצועים המרגשים: אהוד, אביתר, ונועם בנאי בביצוע משותף ל"תגידי אש, תגידי מים", משינה שהתאחדו ל"אהבה קצרה", אביתר בביצוע ל"אל תלכי מכאן", מתי כספי בביצוע מרגש ל"גשם", ואפילו אורנה בנאי, אחותו, יחד עם אורי בנאי שביצעו יחד את "כמה אהבה" בביצוע מרגש. עוד שני ביצועים משותפים של הבנאים ל"ובניהם", "לך אלי", וכמובן לסיום "שירו של שפשף" בביצוע מרגש של משפחת בנאי ויזהר אשדות. לצד הביצועים המרגשים, הוקרנו סרטונים, סרטים וראיונות של בנאי מכל התקופות, שבורך גם ביכולת משחק ובחוש הומור משובח. ברגע מרגש בערב אמר אהוד בנאי: "היה צריך הרבה בנאים כדי לשיר מאיר אחד".

מתנה גדולה נתן מאיר לעולם הזה, מילים ומנגינות במעטפת של קול נדיר, שהצליח לגעת בליבם ובנשמתם של כל כך הרבה אנשים. תודה לך מאיר על המתנה הזו. זו בהחלט הייתה אהבה קצרה.