כתב: רון טוביה

היה זה חג העצמאות. לא היום ההוא שחוגגים את הולדת המדינה אי שם בה' באייר, אלא יום חגה של המוזיקה העצמאית בישראל. 8,000 מבקרים אוהבי מוזיקה בכל רמ"ח אבריהם, הדרימו למצפה גבולות לחגוג עשור של פעילות לפסטיבל "אינדינגב", שאף הצליח להתעלות על קודמיו.

 

חווית? נפעמת?

חווית? נפעמת?

אפילו הגשם הראשון בא לבקר, אך לא השאיר חותם משמעותי ואדמת הפודרה נשארה צמאה למעט נוזלים. בעקבות הגשמים, שלמרבה המזל ירדו בטרם הגיעו ההמונים להקים את אוהליהם, נפתחו ההופעות באיחור קל של כחצי שעה. כל זה לא הפריע לאווירה המדהימה ששררה במתחם הפסטיבל.

 

מארגני הפסטיבל דאגו לתת למבקרים תחושה של פשטות ועצמאיות. תחילה ממחירי הבירות ודוכני האוכל, שהיו שווים לכל נפש, ונעו בין 25-30 ₪ למנה, ועד לכדי אפשרות כניסה עם מזון ואלכוהול למתחם האוהלים של הפסטיבל. גם נוכחותה של משטרת ישראל בפסטיבל, לא הורגשה באופן מיוחד, ונראה כי שוטריה אינם בוחנים את באי הפסטיבל בשל דעות קדומות. הזרוע האמנותית של הפסטיבל, "ארט-ע-זאכן", שאף זכתה השנה לראשונה למתחם משלה, דאגה לקשט את מתחם הפסטיבל במיצגים מיוחדים אשר נבנו משאיריות זבל שנאספו בשטחי הקיבוצים השכנים – החל ממשטחי עצים ועד צמיגי טרקטור. הם דאגו גם לחמם לנו את הלב עם סיסמאות משעשות שנתלו ברחבי המתחם, כדוגמת "סטלן לשעבר- השתבשה דעתו", רק בכדי שבאי הפסטיבל ידעו שהם לא לבד, וגם אם סגנון המוזיקה האהוב עליהם אינו מיינסטרים, יש סביבם קהילה גדולה של חובבי אינדי, בדיוק כמוהם.

 

חשתי כי קהל הפסטיבל הורכב ממגוון של אוכלוסיות. קיבוצניקים ועירונים, חילונים ודתיים, צעירים ומשפחות עם ילדים, היפים והיפסטרים, חובבי מוזיקה אלקטרונית וחובבי רוק. רוב הקהל לא בהכרח מקשיב לשירים, אלא בעיקר מחפש להשתלב בתוך הווייב הקסום הזה. הרגשתי כל כך בטוח, עד לכדי שהשארתי את כל הציוד שלי באוהל ששכן ברחוב "תוקעי הבזנטים". כן, כן ההפקה אפילו דאגה לנו לשמות רחובות במתחם האוהלים. האוטופיה הזאת ששרה באוויר, תחילתה אולי של מהפכה תרבותית המגיעה מתוך המוזיקה ועשויה לחדור לתוככי החברה הישראלית.

 

רוח נוסטלגית אפפה את הבמה המרכזית, שזכתה לשם- "במת הקוף". מרבית מהאומנים המרכזיים בבמה העלו זיכרונות מהפעם הראשונה שלהם ב"אינדינגב", כשהופיעו על במה קטנה ונידחת בפסטיבל והיו זמרים חצי אנונימיים במוזיקת שוליים. נצ'י נצ' הקפיץ את הקהל במופע המרכזי של הפסטיבל, ריף כהן הפתיעה את הקהל עם חומרים חדשים בעברית ובצרפתית, אסף אמדורסקי נתן שואו עם להיטי ניינטיז, אבל גם סחף את הקהל לטריפ פסיכודלי. APE, הלייבל של תמיר מוסקט, הכולל את תומר יוסף, מארינה מקסימיליאן, A-WA וגלעד כהנא, הפגיז עם מופע משוגע ומיוחד שספק והיה עולה על במה גדולה, אלמלא פסטיבל זה. לצדם עלו לראשונה על במה זאת אומנים צעירים ורעבים כדוגמת תומר ישעיהו, פלד, Hayelala, ועוד רבים וטובים.

 

שלום גד, דויד פרץ וג'ימבו ג'יי, המתגוררים בנגב, הרגישו בבית וכל אחד מהם נתן בהופעתו אווירה של חמימות. ג'ימבו, לדעתי, היה להפתעת הפסטיבל והצליח לסחוף קהל רב לבמה המרכזית במופע שקיעה לפני כניסת השבת. יותר הפתיע אותי שרוב הקהל ידע את כל המילים לשיריו.

 

נראה שהפסטיבל השנה עמד בסימן המוזיקה האלקטרונית, ויש שיגידו שהאינדי הוא כל מה שאלקטרוני. על הבמה המרכזית כיכבו מספר הרכבים אלקטרונים כמו Garden City Movement, Echo&Tito ו-Shtubty Band Experience שנתנו לקהל חוויות מעולם אחר. לצד כל זה, גם אוהל המוזיקה האלקטרונית, "InDtronix", היית מלא עד אפס מקום בכל שעות הפסטיבל. גם במת ה"ארט-ע-זאכן" אירחה מופעים אלקטרונים בסגנון ברלינאי משהו, וזכתה לכמות קהל יפה בשעות הלילה המאוחרת של שישי.

 

הקהל נהנה בבמה המרכזית

הקהל נהנה בבמה המרכזית

בבמת "הפיל", הידועה כבמה הפרועה של הפסטיבל, עלו הבטחות חדשות שצפויות לפרוץ בשנה הקרובה. תפסו לי את האוזן הרכב הגרוב האתני, "רבע לאפריקה", הרכב ההיפ-הופ היהודי-ערבי-רוסי, "סיסטם עלי", שאירח את הראפר השנוי במחלוקת, תמאר נפאר. ההרכב החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז, Vagen Friendly"", נתן שואו עמוס גיטרות ורוקנ'רול. אהבתי לשמוע גם את גדי רונן, סולן "החצר האחורית" שנתן לנו מנה של רוק ישראלי רך לשישי בבוקר.Tree  ו-I Was Bastard, גרמו לי להרגיש במסע בזמן אל הסיקטיז בואכה סבנטיז. אך יותר מכל נהניתי בעיקר מהמופע של להקת הPאנק-מטאל-ראפ, "הפוסי של לוסי", שהוקדש כולו למירי רגב, לקראת אלבומם החדש "המסיתים למרד", ונפתח עם השורה "תביא מעדר וקלשון/ הולכים להרוס את הכנסת".

 

"אינדינגב" לא סתם עוד פסטיבל. הוא פסטיבל פורץ דרך, אל דרך העצמאות. לא בכדי אלפים הגיעו ממרכז הארץ וצפונה בכדי ליהנות מהקסם הזה. חבל אשכול, שנשמע בחדשות בעיקר הקשרים של נפילות טילים, הסצנה האינדית, שמחפשת בית, וקהל המעריצים, שמחפשים מפלט מהצרות של החיים לסוף שבוע אחד- כל אלו זקוקים ל"אינדינגב" כמו חמצן לנשימה.

 

לא ברור אם ריח העשן המתוק היה חזק יותר מריח שנשב מדוכן הקרפ הצרפתי, מה שבטוח שריח המהפכה העצמאית נשבה חזק באוויר.

 

בסוף של יום

בסוף של יום