כתב: רון טוביה.

בתחילת השבוע נפטר נשיאה הראשון של מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור ז"ל. זוהר אביטן, מנהל המכינות של המכללה וחבר קרוב נפרד בצער.

"הכרתי את זאביק המון שנים. אם להיות מדויק 39 שנים. עוד בסוף שנות השבעים, כשהיה מרצה באוניברסיטת בן גוריון והגיע ללמד בלימודי ערב במכללת הנגב הצעירה, עוד בטרם נקראה מכללת ספיר", כך מספר זוהר אביטן, מנהל המכינות הקדם-אקדמיות במכללת ספיר, ומגיש התוכנית "ירח על כידון הברוש", ברדיו "קול הנגב".

אביטן נפרד השבוע, בלב כבד, מחבר קרוב – פרופ' זאב צחור אשר נפטר בטרם עת והוא בן 76 בלבד. צחור כיהן כנשיאה הראשון של המכללה האקדמית ספיר במשך 16 שנים. "לזאביק היה קשה עם התואר 'נשיא'", מציין אביטן, "עד יומו האחרון הוא היה אדם צנוע מאוד. הוא ויתר על גינונים של נשיאות – במקום לשבת במשרד מאוד צנוע, הוא נהג להסתובב מידי בוקר בשבילי המכללה".

איזו מערכת יחסים הייתה לזאביק עם הסטודנטים שלו?

"לזאביק היה מנהג ייחודי. בכל בוקר בשעה 8:30, הוא נהג לעמוד בשער אקדמיה ולברך לשלום ובברכת בוקר טוב את הסטודנטים הנכנסים בשערי המכללה. לאחר מכן היה ממשיך לאחת הקפיטריות כדי לשבת ולשוחח עם התלמידים והמרצים. הוא נהג לשאול לשלומם של העובדים, לברך בברכת מזל טוב ליום הולדת ולהשתתף באבלם בעת הצורך. כולם – מראשון המרצים ועד אחרון העובדים והסטודנטים ידע שהדלת של נשיא המכללה פתוחה עבורו".

איזו השפעה מאישיותו של זאביק אנו רואים כיום במכללה?

"רוח ספיר היא רוחו של זאביק. מבחינתו מכללת ספיר היא לא רק מוסד להשכלה גבוהה, אלא מקום לעידוד יזומות חברתית, מקום שמעורב בקהילה, מקום שמעודד סטודנטים לעשייה והצלחה ומקום שיהפוך את שדרות לעיר-אוניברסיטה. קירות המכללה המעוטרים בציורים ובשירים הן פרי מחשבתו, מספר פסוקים מן התנ"ך המוטבעים על מספר רצפות ברחבי במכללה מסמלים מאוד אישיותו. מבחינתו ידע שייך לכולם, ומבחינתו יש עוצמה לידע. גישת הדלת הפתוחה הדביקה אותי ומנהלים אחרים. בשונה ממוסדות אקדמיים אחרים סירב לפתוח מנזה למרצים בלבד, וקביעתו כי סטודנטים ומרצים יסעדו ביחד את ארוחת הצהריים מלווה עד היום את תחושת הביחד של המכללה".

פרופ' זאב צחור וזוהר אביטן

פרופ' זאב צחור ז"ל וזוהר אביטן. צילום: דוברות מכללת ספיר.

צחור נולד בנתניה בשנת 1941 להורים פעילי בית"ר ואנשי אצ"ל, שעלו לארץ מאירופה וקראו לו על שמו של זאב ז'בוטינסקי. הוא ראה עצמו כחלק מ"דור התקומה", שבניו נולדו לאבות המייסדים של המדינה. בילדותו חווה את המנדט הבריטי כאשר אביו נהג להחביא בביתם לוחמי אצ"ל בזמן מלחמת העצמאות, והיה עד להטבעת אלטלנה.

צחור למעשה חצה את הכביש ועבד להתגורר כילד חוץ בקיבוץ רמת-הכובש, שם עבד בחקלאות. בתחילת שנות השבעים שימש צחור הצעיר כעוזרו האחרון של דוד בן-גוריון, וסייע לו בסידור כתביו ורישום זיכרונותיו. במהלך השנים פרסם כ-11 ספרים אשר עסקו בזהותה של מדינת ישראל והתנועה הציונית, וזכה בכמה פרסים, בהם פרס יצחק שדה, פרס יצחק בן צבי, פרס הרצל, פרס בן גוריון ואות יקיר הנגב.

תחת הנהגתו צמחה המכללה משלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון, והפכה למכללה הציבורית הגדולה בישראל. בשנת 1995, ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל ושר החינוך, אמנון רובינשטיין יבל"א, החלו במהפכת המכללות אשר הפכו את כל המכללות בישראל מציבוריות לאקדמיות. "זאביק קרא נכון את מערך האקדמיזציה של המכללות, שמטרתה הייתה לשפר את רמת ההשכלה הגבוהה בישראל. הייתה לו ראייה חכמה שהמכללות לא אמורות לייצר תחרות לאוניברסיטאות, לכן דאג לטפח מערכת שיתוף הפעולה עם אוניברסיטת בן- גוריון. הוא דאג לפתח מערכת הוראה איכותית, שתאפשר לבוגריה להמשיך ולעסוק במחקר באוניברסיטה אם וכאשר יבחרו בכך".

כחלק מפעילותיו החינוכיות לעידוד תלמידים מהפריפריה להגיע לאקדמיה, יזם צחור חוג של פרופסורים שלימדו בבית-ספר התיכון מעלה-הבשור השייך לקיבוצי מועצה אזורית אשכול. כמו כן, דאג כי גם אוכלוסיות מוחלשות תשולבנה במערכת הלימודים האקדמית ללא ויתור על האיכות. "זאביק האמין באנשים לדוגמה, הוא השכיל להבין כי ישנם אנשים רבים שלא הצליחו להגיע לתואר ראשון מסיבות כאלו ואחרות. הוא קידם את תפיסתו שהמכללה תקל בדרישות הקבלה, אך תחמיר בדרישות סיום הלימודים וזאת, כדי להבטיח שתישמר איכות גבוה של הבוגרים. הגישה שלו הוכיחה את עצמה".

 

פרופסור זאב צחור נואם

פרופסור זאב צחור ז"ל נואם. צילום: דוברות מכללת ספיר.

הוא לא האמין בדיסטנס.

"לחלוטין. מאז שזאביק מונה לנשיא המכללה נפרצו כל מאגרי הדמיון, היצירה וההיכרויות שלו. הוא גייס את חבריו מבן-גוריון לבוא ולפתוח מחלקות אקדמאיות. הוא היה הראשון בארץ לפתוח מחלקה ללימוד מנהל ומדיניות ציבורית. הוא דאג למגוון רחב של לימודים. מלימודי הנדסאים, דרך תרבות והפקה, ואפילו בית ספר מצליח לתקשורת. זאביק כל הזמן חשב איך מחברים את הידע עם המעשה, הקהילה, עם הסטודנטים וכדומה. בזכות כוח הדחף שלו התפתחו כאן מחלקות רבות, כולל תואר שני".

היו לו רגעים קשים בהיותו נשיא המכללה?

"תקופת מתקפת טילי הקסאמים על המכללה הייתה קשה עבורו. למרות שלחם בארבע מלחמות בתור קצין בצה"ל, אני חושב שזוהי הייתה המלחמה הקשה ביותר בחייו. למרות הקושי, הוא הוביל לכך שהמכללה תמשיך לתפקד בזמן חירום כבשגרה. זוהי הייתה תקופה ללא מיגונים כלשהם, אך הכאב הגדול ביותר שלו היה הוראת פיקוד העורף בשנת 2008 להעביר את טקס חלוקת התארים לבוגרי המכללה לקיבוץ ברור חיל".

בשנת 1997 נעתר צחור לבקשתו של ראש המועצה דאז, שי חרמש, להקמת רדיו חינוכי שיוקם בשיתוף המתנ"ס האזורי ומכללת ספיר. מימיו הראשונים של "רדיו קול הנגב" ועד היום, משדר אביטן מידי יום חמישי בערב את תכניתו "ירח על כידון הברוש", בה הגיש צחור בדבקות במשך כמעט עשרים שנים, פינה בשם "רבותי ההיסטוריה", כיאה להיסטוריון. "בכל שבוע, עד לפני חודש, קיימנו שיחה שבועית. דיברנו על פוליטיקה, דיברנו על החדשות, דיברנו על העבר, דיברנו על ההווה, דיברנו על העתיד", מספר אביטן, "כל שיחה הסתיימה במשפט 'נמשיך בשבוע הבא'. לצערי כבר לא נמשיך".

מה יחסר לך לאחר לכתו?

"אתגעגע אליו מאוד. אהבתי אותו אהבת נפש. אתגעגע לימי חמישי בהם הייתי מתקשר אליו ומזכיר לו 'זאביק.. היום יום חמישי, תשכח מהתוכנית, לך תעשה קניות לשבת'. אין ספק שאקשיב מידי פעם לשיחות עם זאביק, ואפילו אשמיע חלק מהן בתכנית מידי פעם. דיברנו על מגוון כל כך רחב של נושאים ורעיונות, שהם יהיו רלוונטיים לעוד שנים רבות. השבוע למשל, אשמיע את התכנית הראשונה שהוקלטה באוקטובר 1997, בה דנו על מנהיגות. זאביק מדבר בה על חלקם של ההמונים בעיצוב החיים. אני יכול לדבר עליו עוד רבות. על האיש שהיה שותף לבניין הנגב ולעיצוב החברה הישראלית, אותה חקר לעומקה".

יהיה זכרו ברוך.

פרופסור זאב צחור

פרופסור זאב צחור ז"ל. צילום: דוברות מכללת ספיר.