מוזיקה היא דבר מרגש. יש רגע כזה, נפלא ומזוקק, בו אתה שומע משהו חדש לחלוטין לאוזן, וזה תופס אותך. מוזיקה חדשה מפעילה אצלנו כמה חושים. אנחנו קוראים איזה שם לא מוכר, לפעמים בשפה זרה. לפעמים אנחנו לא יודעים איך לבטא בדיוק את השם של השיר, או את השם של מי שיצר אותו. אבל בדרך כלל זה לא ממש משנה, כי אחרי שהעין מסתקרנת האוזן מתמסרת. בסופו של דבר הגוף מגיב ואנחנו מתמכרים.

אוקטובר 2007.

באורך פלא מתוזמן היטב, החליט פסטיבל האינדינגב ללוות את תקופת הלימודים האקדמית שלי. רצה הגורל, והפסטיבל הראשון יצא לדרך בדיוק שנייה וחצי לפני שהתחלתי את שנת הלימודים הראשונה במכללת ספיר הדרומית. בדיוק הייתי עסוקה בלחפש זיקה, לחפש משמעות, לחפש מקום בטוח. רגע אחרי שחזרתי מהודו, העברתי את רוב ימיי בלתור אחר קשר בין המקום לנפש ובעיקר בלחפש נקודות ממשק ביני לבין הדרום, שאז עוד היה בשבילי מקום חדש ומדברי, לפני שהוא נהפך לבית.  

למוזיקה יש כוחות קסומים. היא מחברת בין אנשים לאנשים אחרים, ומחברת בין אנשים לבין עצמם. הפסטיבל הראשון הרגיש כמו הדבר הכי מחתרתי שאתה הולך לעשות בחיים שלך. אני זוכרת מדבר שומם, בזנטים וחוטים שמרימים סככה בגודל בינוני ובמה די קטנה, ביחס לבמה שאתה מדמיין לעצמך בראש כשאתה הולך לפסטיבל מוזיקה. בירה במחיר שווה לכל כיס של תפרן ושירותים נקיים. מקבצי אנשים יושבים על החול, מסתתרים מהשמש, מתבוננים בעיניים תוהות בליין-אפ, שהיה כתוב עם טוש על בריסטול שכל רגע מאיים להתנתק מהעמוד ולעוף ברוח הדרומית אל עבר השממה. כיום, שנתיים לאחור, אני דולה מראשי זיכרונות קטועים של אותו פסטיבל ומצליחה להיזכר רק ברגעי קסם קטנים. איך עמדתי קרוב קרוב לבמה, מרחק נגיעה מנועם רותם שבדיוק היה עסוק בלתאר מוזיקלית את המאבק האישי שלו, וצילמתי לו את הלבן של העין. אני חושבת שזו התמונה הראשונה מזה הרבה זמן שהצליחה לרגש אותי. נגנבתי מהקרבה, מהנגישות, מחוסר נוכחותה של הפוזה. אני נזכרת איך האזנתי בתדהמה לעמית ארז, בפעם הראשונה ששמעתי את הקול שלו ואת הגיטרה שלו, שנכנעה לפריטות אצבעותיו ביום שבת בצהריים. איך התבוננתי בתדהמה על הMidnight peacocks, לא מאמינה שפה בארץ עושים דברים כאלה משוגעים, מקפיצים, מעניינים. ברגע אחד יצאתי מהמסגרת, התפוצצה לי בועת גלגל"צ שדאגתי לתחזק כל כך טוב. זה הרגיש נפלא, זה הרגיש כמו בית.

פסטיבל האינדינגב הראשון הציב עובדה בשטח- יש כאן 1500 איש סקרנים. פתאום נהייתה לה קהילה קטנה, עצמאית, שעומדת בלב מדבר ולא יכולה להפסיק לחייך. 1500 איש שמחייכים בו זמנית יכולים להקטין קצת את החור באוזון, או לפחות לעזור קצת להפיץ את האושר ואת המסר- יש כאן מוזיקה עצמאית. יש כאן תרבות עצמאית. יש דרך לרדת מרכבת ההרים המיינסטרימית, שמספקת די מעט רגעי שיא ודי הרבה מישורים בינוניים של שעמום. כל מה שצריך לעשות זה לבדוק את המתקנים האחרים שיש בלונה פארק הענק הזה שנקרא החיים. פתאום אתה מגלה שיש להקות מיוחדות שעושות מוזיקה מעניינת, כמו Ed, כמו קרוסלה, כמו האזרח צודורוב והשפנפן. ברגע אחד משתנה לך הטעם המוזיקלי, כשאתה שומע את נועה בביוף וקול המלאך שלה. בשנייה אחת משתנה לך התפיסה על סדר יום הגיוני, כשאתה מוצא את עצמך רוקד בטירוף לצלילי הרגאיי של רגאייסטן ביום שבת ב11 בבוקר, מדבר ענק מסביבך ועוד כמה עשרות אנשים שהתגלגלו לכאן בטעות או בכוונה, מחייכים אליך ככה סתם, באמצע היום, באמצע המדבר, באמצע החיים.

אוקטובר 2008.

פתאום חלפה שנה. איך אומרים על זמן שעובר? הרבה מים זרמו בנהר בין הפסטיבל הראשון לשני. פתאום אנשים מדברים ומכירים ורוצים ונוסעים, חברה מגיעה מהמרכז ונתקעת מחוץ לפסטיבל בלי כרטיס יחד עם עוד אלף איש, תור בקופות שיוצא מכלל הגיון, אנשים צועדים בכביש עם תיקים על הגב, שנדמה כאילו הלכו עכשיו שבוע בשביל להגיע לפסטיבל אבל הם נהנים מכל צעד. כל אלו, יחד עם המון אנשים שהצליחו להיכנס, בערך 3000, יצרו באותו סוף שבוע משהו בלתי נתפס. כארבעים אומנים והרכבים, עולים ויורדים מהבמה בתזמון כמעט מדויק עליו מתעקשים, בצדק, מארגני הפסטיבל. והכול מתנהל על מי מנוחות, המדבר והמוזיקה והחופש ובעיקר התחושה הזו, שקורה כאן משהו ענק. ופתאום אני מגלה שאסף אבידן והמוג'וס, שאמורים להופיע בערב, החליטו לאלתר הופעה נוספת, בהפתעה, בבמה הפתוחה שהייתה נגישה גם למי שלא הצליח לשים ידו על כרטיס ונשאר בחוץ. ופתאום אני מגלה שרות דולורס וייס היא בעצם פיה שנועדה לחבר בין אנשים דרך הקול שלה, ושזה ממש בסדר להעלות רקדנית בטן לבמה, שתרקוד לצלילי גיטרות חשמליות במופע\הזיה של הMidnight peacocks. פתאום אני מגלה שאני לא יכולה למחוק את החיוך מהפנים, כבר יומיים.

פסטיבל האינדינגב הוליד אצלי את האהבה למוזיקה אלטרנטיבית. אני אומרת ולא מתביישת. הוא פתח לי את התיאבון. במרוצת הימים והשנים גיליתי שלתיאבון הזה אף פעם כנראה לא יהיה שובע. זהו סוד הקסם של מוזיקה- היא ממלאת אותך, אבל משאירה אותך בסופו של דבר מרוקן ורק רוצה עוד ועוד ועוד. איך אמר גלעד כהנא בפסטיבל השני? אני רוצה עוד, תנו לי עוד. עוד. עוד. בואו נעצור לרגע את שטף הזיכרונות, כי עם כל הכבוד לרגעים נעימים ולגילוי של מוזיקה חדשה ומרתקת, חשוב לרגע להתייחס גם למה שעומד מאחורי הפרויקט הזה. המילה Indie היא נגזרת של המילה independent, עצמאות. המקור המילולי של המילה 'אינדי' בהקשר זה מתייחס לדרך ההפצה של התרבות- תרבות אשר מופצת בצורה עצמאית, לא מסחרית. מוזיקת אינדי היא מוזיקה אשר נעשית, מוקלטת ומופצת, בדרכים עצמאיות. מדובר על פי רוב בהקלטות באולפנים ביתיים, קטנים, אינטימיים, בעבודה עצמאית עם מעורבות מינימאלית של מפיקים-אמרגנים-משווקים-חמדנים-מנהלים-בירוקרטיה-התגמשות. במוזיקה שמנסה לפרוץ דרך ולחדש, בין אם זה בדרך בה היא מיוצרת (כמו הפרויקט המדהים של קותימן), או סתם בשילובים מעניינים וחדשניים של סגנונות ובשבירה של מוסכמות מוזיקליות. באנשים שרואים את התרבות כחזון ולא כעוד דרך להרוויח כסף. התפיסה התרבותית הזו הולידה את ההבנה המתבקשת שתרבות בכלל, ומוזיקה במקרה הזה, צריכה להיות שיתופית ולא היררכית-כלכלית. ככה נולדו להם פרויקטים שיתופיים באינטרנט כגון Bandcamp, ובלוגי המוזיקה כדוגמת "עונג שבת" ו"האייפוד הרעב". על הקרקע הזו נבטו להם לאט לאט פסטיבלי המוזיקה העצמאית, מתוך תחושת המיאוס מחיבוק הדוב של המיינסטרים שהצליח להשתלט על כל חלקה תרבותית טובה. פסטיבל ערד ופסטיבל צמח, שפעם היו מנת חלקם של שוחרי החיפוש והמרד, התחלפו בפסטיבלים מסחריים ענקיים תחת חסויות של חברות סלולאריות ובתי קפה. תאגיד המוזיקה NMC רכש בשנה שעברה את "הד ארצי" ומחזיק כיום ביותר מ50 אחוזים (!) מאמצעי הייצור בשוק המוזיקה, לצד חברות קטנות יותר כגון 'הליקון' ו'התו השמיני'.

 חברות התקליטים הגדולות חוברות יותר ויותר לגופים מסחריים כלכליים, ושוק המוזיקה חוזר בצעדי ענק אל מודל שליטה ריכוזי ואל צורת עבודה אנכית, בה לחברות השולטות יש שליטה כמעט מוחלטת על אמצעי הייצור, השיווק וההפצה של המוזיקה. השילוב של כל אלו, בד בבד עם התחזקות האינטרנט ככלי שרת לשיתוף קבצים, מידע, הגיגים ותחושות, הוא זה שאפשר למוזיקה האלטרנטיבית לקבל את התנופה האדירה בשנים האחרונות והוא זה שאפשר לפסטיבל האינדינגב להפוך למה שהוא היום. הפסטיבל הוא פרי מוחם הקודח (והמבריק) של מתן נויפלד ואסף קזדו, שני צעירים דרומיים שהחליטו להפוך חלום למציאות וייסדו פסטיבל מוזיקה עצמאית בדרום. הפסטיבל מגדיר את עצמו באתר האינטרנט של הפסטיבל כ"אירוע הבא לחגוג, לתמוך, לייסד ולמסד את החיבור ההכרחי למוזיקה ותרבות עצמאית בכלל, ובנגב בפרט". הדבר החשוב ביותר בפסטיבל הזה, מעבר למוזיקה ולחדוות הגילוי, הוא הרעיון. הפסטיבל מהווה קיום מוחשי לתפיסה אידיאולוגית שיתופית של קהילה תרבותית. הוא מנסה, כדברי היוצרים, להוות עולם עצמאי וחד פעמי אשר מתווה שינוי עתידי. השיתופיות מתבטאת באופנים שונים- החל מבחירת הלהקה שתפתח את הפסטיבל, דרך מיזמי אומנות (יוזמה השאובה מהאבא הרוחני של הפסטיבל, פסטיבל הBurning Man) אשר יהיו פתוחים לקהל הרחב, ועד להשתתפות פעילה ביצירת שירים, קטעי וידאו ואנימציה אשר יוצגו בפסטיבל.

הפסטיבל נעשה ללא מטרות רווח. אין לו חסויות מסחריות, וגם לא יהיו לו. הכסף שמשלמים על כרטיס (90-100 ₪) נועד לכסות אך ורק את ההוצאות- המקום, האבטחה, ההגברה. אף אחד ממארגני הפסטיבל ומהמוציאים לפועל שלו לא מקבל עליו תגמול כספי. כולם מתנדבים, מגיעים בכיף לבנות משהו שישאיר חותם תרבותי אמיתי. הרווח בפסטיבל הזה הוא כולו שלנו. במציאות בה המרדף אחרי האושר קשור בכבלים הדוקים למרדף אחרי העושר, פסטיבל האינדינגב מהווה אי של שפיות עבור כל אלו שעדיין מאמינים בקהילה יוצרת, שיתופית ותרבותית, עבור אלו שמצליחים להרים את הראש מעל המים העכורים של התרבות הקיימת ומחפשים ריגושים חדשים, אחרים, אלטרנטיביים. שווה לכם להכניס את פס הקול הזה למאגר החוויות שלכם. מילה שלי, הוא יישאר אתכם הרבה זמן. אני יודעת שאותי הוא ממשיך ללוות הרבה אחרי שהגיטרות חוזרות לנרתיקים, המדבר חוזר להיות שומם ובליל האנשים המחייכים מתפזר לכל עבר.

פסטיבל האינדינגב 2009 יתקיים ב16-17 באוקטובר במצפה גבולות. כרטיסים נמכרים במכירה מוקדמת בלבד! לפרטים, כרטיסים והתרשמות:

http://in-d-negev.peasinspace.com/

ביום שלישי ה13 באוקטובר, בין השעות 16:00-18:00, ישודר ספיישל אינדינגב ברדיו קול הנגב, בהגשתם של גיא שרביט וגילי גרשוני. במסגרת הספיישל סקירה מוזיקלית של הפסטיבל, ראיונות עם אומנים שונים העתידים להופיע כגון גבע אלון, גלעד כהנא ודפנה קינן (דפנה והעוגיות), ראיון עם חצי מצמד מייסדי הפסטיבל מתן נויפלד והפתעות נוספות.

תמונות: גילי גרשוני