אני לא מאחלת לאף אחד לחיות תחת אש. כן, גם בזמנים שקטים אנחנו תחת אש, רק מעצם הידיעה שאין שמץ של מושג מתי האזעקה הבאה תגיע או מתי בלון הנפץ הבא ינחת ואיפה. ויחד עם התחושה הזאת, גם קצת חורה לי קריאת התמיכה מרחוק, והסיבה לכך היא פשוטה.
אני גרה בקיבוץ גבים שבעוטף עזה כבר שנתיים וחצי והגעתי לכאן בשביל הלימודים במכללת ספיר. כשסיפרתי לסביבה שלי לאן אני עוברת תמיד עלתה השאלה "מה, זה לא מפחיד אותך?", והתשובה שלי תמיד הייתה שמתוך המחקר שעשיתי, כאן אקבל את הכלים שאני רוצה וצריכה כדי להצליח בתחום התקשורת, וזה לא עניין של מצב ביטחוני שגם ככה בכל הארץ הוא נפיץ, גם אם זה לא מורגש בחיי היומיום. ובכל זאת, בכל פעם שהמצב הביטחוני מתערער מתחילים לעלות קולות תמיכה ורחמים מהמרכז והצפון. את זה אנחנו כבר מכירים, אבל אם חשבתם שכאן זה נגמר, אתם טועים.
בכל שנה מתקיים פסטיבל דרום אדום בעוטף עזה. אנשים מכל הארץ באים להתפעל מהיופי של הכלניות וליהנות מהעסקים המקומיים הקסומים. בתור מישהי שכבר שני פסטיבלים רצוף עובדת במלצרות ומשרתת את כלל התיירים הישראליים ומתוך השיח עם הלקוחות, הבנתי שהמון אנשים מרגישים שהם עושים מצווה בהגעתם לאזור החם הזה, ואנחנו צריכים להתייחס אליהם בהתאם. אז לא. תבואו כי זה חלק מהמדינה בה אתם חיים, מציאות שישראלים, בדיוק כמוכם, חווים באופן כמעט תמידי. הרי אחרי טילים בתל אביב, אף אחד לא רץ לשם כדי להביע רחמים ותמיכה, באים לשם תמיד, שגרתית, וככה זה צריך להיות גם כאן.
נכון, פה יותר נפיץ, והסיכוי שתהיה פה אזעקה הוא גדול יותר מתל אביב, אבל לפחות עכשיו ובזמן הקרוב והרחוק- אלו החיים כאן. וזה לא מוריד מהיופי של המקום, ההפך, יש משהו במצב הזה שמאוד מקרב בין אנשים. וגם היומיום פה הוא נפלא, בדרך כלל, ויש הרבה מסעדות טובות לבקר בהן, תצפיות יפהפיות ואנשים טובים, לא צריך אירוע כדי לבוא לראות, לשמוע ולתמוך.
אני חושבת שלהגיד "הלב עם הדרום" ולבוא בפסטיבל המוני כי יש פה הזדמנות לתמוך- זה טיפה צבוע. כי אם מישהו היה רוצה לתמוך באמת הוא לא היה בא רק כדי לבזבז פה את הכסף שלו, אלא בא ויוצר שיח אמיתי עם האנשים שגרים פה וחיים את המציאות הזאת כל יום. בלי הפילטרים של התקשורת, בלי דעות פוליטיות, פשוט לדבר. תשאלו שאלות, תשמחו בשמחתנו ותחבקו את הפחדים שלנו, תנסו להבין מה זה לחיות כאן.
לפני כמה שבועות חברה טובה שלי מהמרכז הגיעה לבקר אותי בקיבוץ. היה מצב קצת מתוח אז היא התלבטה אם לבוא או לא, ולבסוף החליטה שזה שווה את זה. ישבנו אצלי בבית כשהשמיים התחילו לצעוק "צבע אדום". כשיצאנו מהממ"ד היא אמרה לי "אני יודעת שזה לא באמת משקף, אבל אני שמחה שחוויתי את זה פעם אחת. עכשיו יש לי קצת יותר מושג על מה באמת עובר עלייך כאן". זה היה מדהים לראות שהיא בכלל לא שמעה את האזעקה, את היירוטים שהחלו עוד לפני שהספקנו להיכנס למרחב המוגן, או את בלוני הנפץ שלא הפסיקו להתפוצץ באוויר, כשאני שומעת כל צליל קטן, כי אני כבר מתורגלת להקשיב לשמיים.
מה שהפתיע והפחיד את חברתי היקרה היה שכשעה אחרי האזעקה יצאנו מהבית לאסוף אוכל ממסעדה באזור- שהחיים כאן ממשיכים בעקשנות גם אם פיקוד העורף אומר אחרת. למרות הפחד לא ויתרתי לה, רציתי להראות לה שאין ברירה, חייבים להמשיך, ועושים את זה באופן הכי שמח וטוב שאפשר, כי ככה זה. נקודה.
כמובן שאני לא מציעה לאף אחד לבוא לפה כדי לחוות אזעקה, זאת חוויה, בסך הכל, לא נעימה. אבל אם יש את הרצון לתמוך בדרום, צריך לדעת קודם במה באמת תומכים. כי אנחנו לא מסכנים, לא צריך לעזור לנו כלכלית פעם בשנה ולפזר משפטי תמיכה, אנחנו חיים באופן שונה, אבל אנחנו חיים. ובחיים האלה צריך לתמוך.