החברים של קבוצת פרשים בלילה נאלצו להיפרד מאולפן הרדיו של קול הנגב בגלל בעיית הקורונה ובמקום לשדר אליכם ביחד הם החליטו לכתוב ולשתף אתכם בדעתם האישית על פרשת השבוע.

השבוע עם פרשת "ויקרא", מיטל ברגמן ודניאל מאורר שאלו ביחד וענו לחוד על השאלה כיצד טקס הקרבת הקורבנות מדבר אלינו היום?

דניאל מאורר

בסיום בניית בית המשכן, אלוקים קורא לבני ישראל להגיע אל ביתו, להביא מנחות ולהקריב קורבנות. בדיוק כמו המציאות המבודדת שלנו כרגע, בפרשת "ויקרא" נמנים חוקים והנחיות למקריב הטרי. כן, בישראל שנת 2020 אנחנו מקריבים קורבנות. אבל מי הם? תרשו לי לקחת אתכם לסיבוב קצר במחשבות שלי.

"קורבן"- מילה שישר מעלה לי לראש קטע מתוך סרט. הנה, תחשבו לרגע שאתם נוחתים עכשיו לתוך מעגל ריקודים מטורף עם המון אנשים, כולם צועקים ושמחים. אתם מחזיקים כתף לכתף ואתם מרגישים איך אתם נמשכים עם הכוח המעגלי של הריקוד. יש מדורה באמצע המעגל, מקצב תופים שמתחזק ברקע. מישהו פתאום צועק "הביאו את הקורבן!", כולם מתרגשים וצועקים אחריו. סוף סצנה.

מוכר לכם? זו האסוציאציה הראשונה שקפצה לי לראש כשחשבתי על המילה "קורבן", מילה עם שייכות לטקס פגאני כזה, שרוב הפעמים, הקורבן הוא אנוש, בקיצור, דיי רחוק מהמציאות שלי וכנראה גם שלכם. אבל דווקא עכשיו, פרשת "ויקרא" קוראת לנו להתמודד עם חוקים והנחיות שלא רק שהם מוזרים, הם גם נורא רחוקים מאתנו היום. אבל כמה יפה השפה העברית ששומרת על שורשים ומשמעות של מילים שמתקשרים אחד לשני כמו מערכת תת קרקעית חכמה. יכול להיות שהקרבה מתקשרת גם ל"קִרְבָה"? בני ישראל מתבקשים כאמור להקריב קורבנות בטקס מיוחד, בהם הם נפטרים מהחטאים שלהם ושורפים אותם. אבל זה לא מסתיים שם, הקרבת הקורבן מדגישה גם את הקִרְבָה, לאלוקים ולעצמם. טקס ההיטהרות של הבאת המנחות והקרבת הקורבנות בבית המשכן קורא להתאחדות העם, דרך המנהג המשותף הזה, דרך ההוויה והמטרה המשותפת של הכלל להיטהר.

ומה קורה היום? הנגיף המשתולל בחוץ כופה עלינו להקריב. להקריב את חיי החברה שלנו, את העבודה שלנו, את המגע והנראות הפיזית. אבל דרך ההקרבה הוא גם כופה עלינו להתקרב. תראו את זה כמו יחסי קירבה בשלט רחוק. הנה, אנחנו מצליחים להרים מסיבת רחוב מטורפת (מוזמנים לרחוב שלי בראשון לציון..) עם DJ שקורא לכולם לצאת למרפסות ולשמוח ביחד ועד תמיכה בקשישים, בבעלי עסקים או בביבי. כלומר, דווקא מההקרבה הכללית של כולנו, אנחנו מתקרבים ומתלכדים למטרה משותפת, להיטהר. רק שבמקרה שלנו אנחנו רוצים להישאר טהורים מקרונה.

בשורות טובות והקרבות נעימות,
ניפגש במרפסות,
דניאל מאורר.

מיטל ברגמן

כשקראתי את פרשת השבוע ויקרא, התקשיתי נורא למצוא משהו שיכולתי להתחבר אליו מכיוון שכולו על הקרבת קורבנות של בעלי חיים; מדוע, איך ומתי אנחנו עושים אותם. בכנות מצאתי את זה די מחריד. ככל שחשבתי על מה שקראתי, עלו בי הבנות שונות על האינפורמציה שמולי. חשבתי על המילה קורבן, שכוללת בתוכה את המילה קרוב וזה גרם לי לחשוב באמת מדוע זה קשור לאקט הפגני הזה. אולי הסיבה שאנשים הקריבו בעלי חיים (ולפעמים חיטה) לאלוהים היה בכדי להרגיש קרובים אליו, ואולי זה היה בתקווה להשיג משהו חזרה, אך המעשה עצמו היה דרך להרגיש כאילו יש להם שליטה בגורלם, וזה משהו שאני בטוחה שרובנו היינו רוצים. למרבה המזל, הקרבת קורבנות הפכו לתפילות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אפילו כאדם שלא חש קשר רוחני עצום, אני מוצאת את עצמי, בעת של ימי צרה, מסתכלת אל השמיים ומקווה לסימן שאני לא לבד, כמן תפילה אפשר להגיד. אחר כך הבנתי שהפרשה מפרטת את ההבדל בין הקרבה לבד להקרבה עם הקהילה, מה שגרם לי שוב לחשוב על ההקבלה של התפילה, רק שהפעם חשבתי על בתי כנסת. אני באופן אישי לא אהבתי במיוחד ללכת לבתי כנסת כשהייתי צעירה, זה הרגיש מאולץ ורק רציתי להיות עם החברים שלי, אבל כשהייתי בבתי כנסת באנגליה ובדרום אפריקה מצאתי משהו יפה ומנחם, מן מקום מוגן, והרגשתי בבית.

אני יודעת שהעולם נראה חשוך ובודד עכשיו כשאתם סגורים בבתיכם ורבים ממכם לא יכולים להתנחם בחבריכם לקהילה, אבל אולי כולנו יכולים להתנחם במחשבה שכולנו עוברים את זה ביחד גם אם אנחנו לא יכולים לראות את זה, שככל שהעולם יתאושש מהר יותר אנחנו נוכל להתקהל מחדש ולהודות זה לזה על כך שדאגנו אחד לשני בכך שנשארנו בבית, שהתפללנו לבריאות של אחד השני, ונודה לאבותינו על כך שהם לא המשיכו את מסורת ההקרבה, בגלל שכדור הארץ בהחלט לא היה מודה לנו על זה! תשמרו על עצמכם, תמשיכו לחייך ואל תשכחו שאנחנו תמיד כאן בשבילכם.