החיים שלנו בישראל הם איך נגיד… לא קלים.
טילים ביום שישי בערב, בחירות שלישיות, מבוגרים במסדרונות בית חולים, ילדים שנשכחים במכוניות, פועלי בניין שמתים בתאונות עבודה, צפיפות ותקלות בתחבורה הציבורית ואיך לא.. פסטיגל.
בצל כל הדברים האלה השבוע ליאור נרקיס ואשתו הסירו עוקב אחד מהשני והעולם שותק. אחרי שהתאוששנו מהמשבר בין אייל גולן לאופירה ברקוביץ' עוד תדהמה נפלה על עם ישראל. איך בתי הספר, הגנים, המכללות ומקומות העבודה ממשיכים לעבוד כרגיל?
ועכשיו ברצינות, איך זה קורה שלצד כל הדברים שקורים פה, אנשים מתעסקים, דנים שואלים ותוהים בצורה אובססיבית על הסרת עוקב מהאינסטגרם? לי נראה שהרבה יותר הגיוני לבחון חברויות לפי מידת היופי שלהם (סתם), לפי מידת הנאמנות, חברתיות, כנות אכפתיות סובלנות ועוד כל מיני קלישאות בחברות שבאמת בונות חברויות אמת שמחזיקות שנים.
תיזכרו לרגע בפעם האחרונה שנשבר לכם הלב… ועכשיו תשאלו את עצמכם – איך קרה שנהיה לגיטימי להודיע על פרידה שככל הנראה שוברת את לב הילדים, המשפחות וכמובן את ליבם של בני הזוג עצמו בצורה פומבית כל כך?
אז אם במקרה אתם מתגרשים –
עזבו אתכם מלהודיע לילדים, לעבור לדירות נפרדות, לחזור לשם משפחה הישן – כל אלה הבל הבלים לעומת האקט המכריע באמת הלא הוא להוריד עוקב.
אין דרך לגיטימית מזו להודיע לאזרחי ישראל על הסטטוס הזוי החדש!
תחשבו על עוד משהו, אתם לא רוצים חבר שיעקוב אחריכם, אתם רוצים חבר שיבוא אליכם עם סיר מרק כשאתם חולים, שיידע מה הדברים שהכי מרגיזים אתכם וכמובן מי האנשים שאתם הכי שונאים כדי שתוכלו לרכל עליהם יחד!
כשאני מנסה להבין למה זה עדיין מעסיק אנשים, אני נזכרת שתכל'ס היום אף אחד כבר לא מתעמק בכתיבה של רגשות, כולם משקיעים מירב "המאמצים" שלהם בבחירת האימוג'י המתאים. הרי היום הכל מתחיל ונגמר באינסטגרם, ואני יודעת, באמת יודעת שכבר נמאס לכם לשמוע ביקורת על האינסטגרם ותופעות הלוואי שלו, הרי זה אחלה דרך להעביר את הזמן, בשיעור, במכללה, ברמזור האדום או אחרי ארוחת ערב בזמן חשיפת הכרס ועיכול האוכל.
ובכל זאת הייתי מציעה לכולנו לשחרר ציפיות. אנחנו אנשים כיפים יותר כשאנחנו לא מתחשבנים או מתעסקים בהתחשבנות בין אחרים. תאמינו לי, הרבה יותר כיף לעקוב אחרי המוכר שם כמה כפות טובות של גלידת בייגלה מלוח בגביע שלכם.