מאת: נתנאל שמי ואוריאל צרפתי

בשנה השמינית ברציפות מכבי חיפה פתחה עונה כשהציפיות כבר ברקיע, התקווה שאולי השנה זה יצליח התפזרה באוויר ככה זה שיש לך שחקן ששמו אז-אולי מה שמביא לך את הקונוטציה הראשונית שאז אולי זאת השנה. בדיוק באליפות האחרונה של מכבי חיפה היא פתחה עונה בבלומפילד נגד מכבי תל אביב אז מוחמד גאדיר כבש שער ניצחון ושוב התסריט רץ בראש הנה אז אולי המעגל נסגר והפעם שוב מוחמד יבוא אל ההר הפעם זה יהיה עוואד , האמנם?

לראשונה בחיינו צעדנו לאצטדיון בנתניה כעיתונאים, כחלק מהתפקיד החלומי שבדיוק הגשמנו החלטנו לכתוב טור שיספר את הסיפור של המשחק שלנו, הרגשות התערבבו: נתנאל נגד אוריאל מכבי ת"א נגד מכבי חיפה אפילו הלחות של נתניה נעלמה יחד עם השמש, ההגעה לאצטדיון מורטת עצבים, לא יודעים להיכן לגשת, מאיפה נכנסים, אחרי מספר בירוקרטיות אנו מוצאים את הכניסה למגרש.

אחרי שהמאבטח מדביק לנו את הסרט על היד אנחנו מבינים את המשמעות של המונח "הליגה השישית בטיבה באירופה". אין נגישות לנכים שרק רוצים לעלות ליציע העיתונאים, כל כך פשוט וככה מסובך המעלית לא תקינה, אין אף אחד לדבר איתו ואתה נותר עם אופציה אחת לעשות טרק של שתי קומות ברגל עם שתי קביים בחום אימים, אין כמו "הליגה השישית בטיבה באירופה", נכון?!

האווירה באצטדיון מטורפת 12.000 אלף אוהדי מכבי תל אביב עושים את שלהם, קהל עצום ששר בקול אחיד וחזק, מנגד 1100 אוהדים ירוקים שואגים בקול רם, מהצד זה נראה שהם "צמאים" לראות את הקבוצה שלהם חוזרת לקדמת הבמה. כמוהם גם הצהובים שרוצים להחזיר את הצלחת הביתה מהגלות בבירת הנגב והכינו קליפ עם מיץ' גולדהאר שהכניס את האוהדים לטרפת. הם משתגעים ביציע, מבקשים להכניס לשחקנים את הטירוף הזה, את הרצון להחזיר את התשוקה לסמל. על הקווים נראה ש-ולאדימיר איביץ' מתחיל להבין שהוא הגיע לישראל, והשאיר את החליפה החונקת בבית לטובת הג'ינס, אבל על הז'קט הוא לא ויתר בחום של אוגוסט

המשחק יוצא לדרך, ההתרגשות נמסה בביקורת כלפי מערכי המאמנים. לפתע אנו מבינים את כובד התפקיד עיתונאים במלוא מובן המילה, צריך להיות ניטרליים, אסור לחצות את הקו, אסור להיות אוהד. 10 דקות משמימות חולפות ומי שמעיר את המשחק הוא דווקא השופט זיו אדלר עם נפילה אומנותית מרשימה אחרי שנתקל באבי ריקן.

סלפי בתוך תא העיתונאים

צילום: אוריאל צרפתי

הדקות חולפות עם איבודי כדור שלומיאליות של שתי הקבוצות ואז אמאדור מתנגש בחיימוב. השניים שרועים על הדשא רגעי לחץ אופפים את אוהדי שתי הקבוצות. לרגע ישנן הפגנת סולידריות מצד קהלי הקבוצות שמתחלפת בין רגע בקללות לשחקן שנותר על הדשא על מנת שיפסיק לבזבז זמן. אמאדור מוחלף בטיבי ולא ברור מי מהשניים עשה לאוהדים הצהובים התקף לב גדול יותר הירוקים תוקפים וביציע יש תחושה של דז'ה וו לערב ההוא בבלומפילד. בצד השני יונתן כהן כמעט מסדר למכבי דז'ה וו באמת עם כדור חופשי לא מוצלח מאותה בלטה בדרבי.

המשחק יוצא למחצית ואז אנו מגלים את רזי המינגלינג, זוכים לשיחה עם מספר עיתונאים בכירים, מקשקשים על אה ודה וגם פיצה לכל התא היוקרתי רק חבל שהיה בלי תוספות (כנראה יבש כמו התוצאה שהייתה על הדשא) לאחר בליסה רגשית של בצק, החלה המחצית השנייה חיפה עורכת חילוף בדמותו של ריינן ולראשונה היא משחקת בקו אחורי אחר ממה ששיחקה בהכנה, לפעמים נדמה שהצוות ההולנדי של שחר פשוט לא יודע מה לעשות בארץ הקודש.

המשחק ממשיך להיות שוויוני עם טיפה שליטה ירוקה ואז נכנס דור מיכה… איזה פריבליגיה למאמן הסרבי להרשות לעצמו להשאיר בספסל שחקנים כל כך אטרקטיביים ובכירים, ככה זה שביום חמישי משחק עונה מול הנורבגים באירופה ואין ברירה צריך לחלק את הכוחות ותוך 2 דקות המשחק מתהפך היצירתיות והכישרון של שחקן הצהובים שינו את המשחק.

אמנם חיימוב עוד הספיק לקחת כדור ענק מאופואדו אבל דקה אחר כך אוריאל גילה לראשונה מה קורה שמתפרצת לך צהבת, מיכה שורף את מרכז ההגנה החיפאי באסיסט ענק לשכטר עם "עזרה" של מאבוקה שמבטל את הנבדל והכדור נעצר רק ברשת, האצטדיון עף, הגג רועד, נתנאל משתנק והכי חשוב מכבי תל אביב מובילה. האירועים מתרחשים במהירות ובלי ששמנו לב נשלף כרטיס אדום במחצית המגרש למיכיל קראמר, האיש שהגיע בקיץ לאחר שנזרק מהולנד על סעיפי משמעת הגיע לישראל כדי להראות לנו איך מתנהגים כאילו שחסר לנו כאלו. נקווה בשביל אדלר שהוא ניקה טוב את האוזניים אחרי הקללות שספג מהחלוץ ההולנדי, שבפעם האחרונה שהורחק ספג השעיה משבעה משחקים. והפעם?

בסופו של יום מכבי ת"א משייטת לה לניצחון פתיחה ועד הסיום היא מצליחה לכבוש שוב מנגיחה של דור פרץ, שסגר שער חמישי לצהובים במצבים נייחים בכל המסגרות ועוד לא התחלנו את העונה (בכל העונה שעברה כבשה מכבי רק 10 שערים כאלו). עד הסיום נכנס אלירן עטר שספג את הרפרטואר הקבוע מהקהל של מכבי חיפה, שמהמשחק שלה נותר רק מעטים ביציע שעודדו את השחקנים בסיום, לפחות בינתיים. אצל הצהובים הכרוז שי סידי עדכן בסיום המשחק שזהו הניצחון ה-1000 של המועדון בכל הזמנים בליגה (מכבי חיפה שנייה עם 861), ונעץ את המסמר האחרון בארון הירוק.

לסיכום, שום דבר לא השתנה בכדורגל הישראלי שלנו מרגע שנשרקה שריקת הסיום של העונה הקודמת ועד לשריקת הסיום עכשיו, מה שהיה הוא שיהיה, אין חדש תחת השמש, הן מבחינת הקבוצות והן מבחינת הרמה במגרש, והכי חשוב הן ברמת הנגישות. ככה זה שהמעלית לא עובדת ואתה צריך לכתת את רגליך כדי למצוא את הדרך להגיע למסיבת העיתונאים שבמיקס זון, ללא הצלחה. כמאמר הכותרת, ישראל 2018 והעולם כמנהגו נוהג.

בפעם האלף הצהובים מוכיחים את כוחם וחיפה ממשיכה בשלה. היכולת כמו טעם הפיצה היבשה במחצית והנגישות שהזכירה שאנחנו עדיין בישראל