כתב: מאור לוי.

הסיכוי למצוא אוהד של מכבי תל אביב, מתרגש או דומע  (טוב, לא בדיוק דמעתי) ממשחק של הפועל תל אביב, בטח בכדורסל, שווה ערך לכך שאראלה תתקשר אלייך, ותחזור שוב לאחר שלא ענית בפעם הראשונה. אבל זה בדיוק מה שקרה לי ביום ראשון שעבר. כבר שנתיים שאני מתפקד ככתב ספורט באחת ממערכות העיתון הגדולות בארץ, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהגעתי למשחק בית של הפועל תל אביב בהיכל הכדורסל שלה, שקרוי בין היתר אולם "אריק איינשטיין". כידוע, איינשטיין זכרו לברכה, גדול הזמרים הישראלים ששמעתי בחיי מבלי למצמץ, היה מאוהב באדום של תל אביב, למרות שבשנותיו האחרונות בעיקר הסתגר בביתו.

יצאתי בשעה ארבע מהמכללה לכיוון תל אביב, שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה, מתוך דאגה כמובן לפקקים של איילון ולחוסר ההיכרות שלי עם המסלול ליעד המבוקש. בסופו של דבר קצת לפני השעה שש עשיתי את הצעד הראשון על הפרקט, ולמען האמת הייתי בטוח שהשעה הזאת תעבור בצורה הכי ארוכה שיש, אבל התבדיתי. נזכרתי באותם רגעים, שממש בעוד כמה שעות ימלאו חמש שנים ללכתו בטרם עת של איינשטיין. באותו ערב מעורפל בשנת 2013 כשזה קרה, הייתי במהלך משמרת לילה בצבא. אני ויתר החברים בבסיס היינו המומים כששמענו את הבשורה, ולא היה יותר מדי מצב רוח לחייך ולראות טלוויזיה. אבל לא רק אני זכרתי את המועד, גם אנשי הפועל תל אביב זכרו. במשך שעה שלמה הושמעו מבחר גדול משיריו של אריק.

זה התחיל ב"אני ואתה נשנה את העולם" והסתיים עם "אדומה שלי" כמה אופייני. במשך אותם 3600 שניות נדמה היה שלא מדובר בקדימון למשחק כדורסל, אלא בהופעה חיה של איינשטיין. לא אשקר, גם בתור אוהד מכבי צהוב, באותם רגעים הרגשתי אדום- הרגשתי הפועל, לא התחרטתי ולו לרגע כשהגעתי למשחק. כמובן שלאחר מקבץ השירים, חזרו האמוציות של רגעי ספורט, לצד עידוד בלתי פוסק, היו גם לא מעט גידופים מצדם של האוהדים, אבל זה כל היופי בתרבות הספורט. בסיום אני זוכר שבדרכי מהיציאה מהאולם נתקלתי בכמה מאוהדי הפועל תל אביב, שלאחר הניצחון המתוק אותו הם חוו ( חזרו מפיגור של 19 נקודות הפרש) ידעו שבעוד כמה שעות הם יתאחדו שוב לציון יום האבל או יום הגאווה, תחליטו אתם איך לקרוא לכך. אבל משפט אחד של אוהד מסוים שבה את לבי :"הפועל זה אריק ואריק זה הפועל. יש בנו אהבה והיא מנצחת את הכול". בדרך חזרה הביתה התנגנו ברכב שיריו של אריק, והצטערתי על דבר אחד, שלא יצא לי לראות אותו בהופעה חיה.