גילי גבריאל

העונה השניה של נינג'ה ישראל עלתה לאוויר שבוע שעבר, ומעבר לעובדה מעוררת הקנאה שרותם סלע יפייפיה (לא משנה מה ביבי אומר עליה) התוכנית הזאת עושה לי מצב רוח מדהים.
לתוכנית מגיעים גברים ונשים חזקים ומוצלחים שהניחו בצד את הסלולרי, נפרדו מהתענוג של לשוטט באינסטגרם ולחשוב באיזו מסעדה הם יאכלו השבוע, ובכוחות סופר מרשימים התאמנו, הזיעו, נפלו וקמו ורק עבור ההזדמנות לצלוח מסלול מכשולים שהמחשבה עליו גורמת לברכיים לרעוד!
מדובר בישראלים מכל קשת הגילאים, מכל המינים, הדתות והעדות. חלקם אפילו הגיעו מעבר לים!
וזה מה שנחמד בתוכנית, אין מוזיקה דרמטית סביב סיפור אישי קורע לב, המקום ממנו באת, או הלוק. מה שיקבע אם תגיע לגמר בסוף זה אם תהיה מהיר, חזק ומרוכז מספיק.
לקהל אין משקל בהחלטה מי ינצח, ולכן נחסכות מאיתנו הצבעות, סצינות דרמטיות, ריבים קולניים, רומנים אסורים ושקופים ויתר מטעמים ששבענו מהם לגמרי בעידן הריאלטי.
כל מה שמתמודד זקוק לו זה כח רצון, שאפתנות, ארבע ראשי, תלת ראשי, יד אחורית ו… אם ונודה באמת גם קצת מזל. נשמע קל? בכלל לא!
בעייני, זהו מסר חשוב מאד בתקופה שאנחנו נמצאים בה ובפרט, הזדמנות להזכיר לדור הy  שהצלחות לא נופלות מהשמים, והתארים לא יערמו בעודם יושבים על הספה או בבית קפה ועובדים על "מיזם" חשוב במקבוק.
אלא שעבודה קשה ומסירות מביאות לתוצאות מרהיבות! 
ואם נשים את הציניות בצד, נינג'ה ישראל היא תכנית לכל המשפחה. שניתן להרחיב גם מבעד למסך ולהפוך אותה לתחביב לכל המשפחה.
אפשר למצוא קירות טיפוס ומתחמי נינג'ה בערים רבות ולהפוך את האתגר לחוויה של ממש.
דיברו הרבה על העידוד והמסר הנכון שהיא מעבירה על ספורט ועל תחרות בריאה ובצדק. כשאני מזפזפת בין ערוצי הטלווזיה וצריכה לבחור בין הז'אנרים הלא כל כך "איכותיים" שיש בטלווזיה היום אני חד משמעית בוחרת במשהו שעושה לי חשק לקום מהספה – והפעם לא לכיוון המטבח.