שוהם ג.

אם גם אתם, כמוני, מתקשים להעמיד את עצמכם מול מצלמת הסלפי (או מצלמה בכלל) ותוהים 'מה לי ולכל זה?!' – הגעתם למקום הנכון ואני אסביר:

בסוף השבוע שעבר, 28-29 באוגוסט בין השעות 18:00-22:00, התקיים "פסטיבל הסלפי" בעיר נתיבות. אמנות ממיטב היוצרים הישראלים שהתקבצה ובאה לעיירה הקטנה בפריפריה הדרומית. המתחם של רחוב סמילו, שם הועמדו הבמות, נסגר לתנועת רכבים. יותר מ-20 עמדות צילום הכוללות סטים מאובזרים, מייצבים ומייצגי רחוב, עגלות מזון מהיר, עמדת מודיעין ורכבי הצלה וביטחון. בניהול עיריית נתיבות וחברת נתיבים, בשיתוף משרד התרבות והספורט ובניהולה האומנותי של מורן ויקטוריה סבג.

ברושורים פסטיבל הסלפי

צילום: שוהם ג

ברגע ששמעתי על הרעיון של פסטיבל שמוקדש לסלפי – הייתי בטוחה שמלא צעירים וצעירות פעילי אינסטגרם יצבאו על המקום. אך כנראה השילוב בין כניסה חינמית לפעילות מוזיאונית (שכרוכה בתשלום לרוב) לבין הימים האחרונים של החופש נתנו את אותותיהם, והקהל הרב שנכח כלל ברובו הורים וילדים. קיוויתי שלקראת שעות הלילה יהיה שינוי וקצת יותר נוער ובוגרים יגיעו לבלות במתחם, מה שלא קרה לצערי.

למרות שהפסטיבל נקרא "סלפי" – 99% מהתמונות נלקחו שם על-ידי הורים שעמדו מחוץ לסט וצילמו. מסתבר שהרעיון של צילום עצמי לא הצליח להתעכל עד הסוף אצל אנשי דור ה-Y… וזה אחרי שסחבתי מקל סלפי חדש שקיוויתי לחנוך לקראת המאורע. בהרגשה האישית שלי חוויית ה"סלפי" קצת התפספסה לה…

מיצג חמסה בפסטיבל הסלפי

צילום: שוהם ג

עם כל זאת, הייתי במתחם כשעתיים ולא שבעתי. הסטים עצמם היו מושקעים מאד! אין ספק שמדובר בהפקה מטורפת. הרעיון של להוציא את המוזיאון לרחוב וליצור את החיבור עם היומיום יצר אווירה מיוחדת קצת כמו זו שרואים בסרטים. חוויית התיעוד הורגשה בכל פינה ואנשים עמדו עם טלפונים בשלוף, מוכנים לכל תרחיש.

"זה סוג של היפוך של כל מה שקורה בפסטיבלים. מה שאני רואה לרוב זה אנשים שמתעדים את התוכן האמנותי שקורה שם […] אני רואה פשוט עיסוק בסלפי או עיסוק בתיעוד דרך מסכים, אנשים ממש חווים דרך מסכים. וחשבנו שיהיה מעניין ליצור עבודות שהן נפגשות עם הצופה והמבקר הן מייצרות לו מקום להיות במרכז העבודה, לשים את הסמארטפון במרכז העבודה. ולמעשה לעשות דרך הפוך, לעודד אנשים להצטלם, לעודד אנשים לחוות חוויות שונות…" מתוך ריאיון שנערך עם מורן ויקטוריה סבג, מנהלת אומנותית של פסטיבל הסלפי.

ולי רק נשאר לתהות, האם התיעוד עצמו הוא הבילוי? ומי נהנה יותר, המתעד או המתועד?