גילי גבריאל

מלך האריות, הסרט שכולנו גדלנו עליו חרוט בזיכרוננו עוד משנות ה-90. הסרט היה חלק מסדרת להיטים גדולים של אולפני ההקלטות "דיסני" הוא בנוי מדיאלוגים ושירים ומבוסס על המחזמר "המלט".
אני מוכנה להתחייב שאין בחור או בחורה שנולדו בשנות ה90, שלא דיקלמו את כל השירים בע"פ, צחקו על החבר הכי שלומיאל בחבורה שהוא פומבה וכמובן בכו והצטמררו בכל פעם מחדש שאבא מופסה מת.

ואז ביולי האחרון החליטו אנשי דיסני הגאונים, להגשים לילידיי הניינטיז חלום. הם השיקו את "מלך האריות" גרסת 2019 כשהם מצוידים בנבחרת מדובבים מהחלומות, ובינהם – דונלד גלובר, ביונסה, ג'יימס ארל ג'ונס ועוד…
אז הלכתי לראות את הסרט עם החבר המסכן שלי שלא תיכנן לבלות 118 דקות ארוכות מחייו כשאני מזייפת לו באוזן את כל השירים, בוכה מכל אותן סצנות מוכרות ובנוסף לכל הכיף הזה, גם כועסת (לא ברור על מי) כי אני יודעת בדיוק מה הולך להגיע בסצנה הבאה.

מהמקום המפוקח שאני נמצאת בו היום לעומת המקום הילדותי והמנוזל שלי אז, אני יכולה להגיד שבסרט המקורי ולצערי גם בחדש יש כמה מוקדים בעייתיים. הערצת הכוח המוגזמת של המנהיג, שגובלת אם אגזים ואומר – בנרקסיזם, כי עם כל הכבוד להכתרת האריה כמלך החיות, גם חמור וחזיר הן טיל של חיות ואנחנו בפאקינג 2019.
גם הטיפוח של שלטון האב (כסטודנטית דקדקנית לתקשורת אני אגיד – השלטון הפטריאכלי) שניכרת בכל פינה הצליחה להוציא אותי מדעתי ואם כל זה לא מספיק – ההתמקדות המיושנת והבלבדית בעולמם של הגברים. כל אלה יחד גרמו לי להרגיש תחושת התיישנות ומיאוס קלה מהסרט.
אז עם כל הכבוד לביצוע המושלם (באמת מושלם) של ביונסה ל – Can you feel the love tonight, בפומבה יש הרבה יותר מחזיר יבלות והעלילה לא חידשה לי כלום.

בקיצור, אל תכעסו שהעזתי להגיד דברים לא מחמיאים על הסרט האהוב על כולנו. אפשר ללכת לראות את הסרט, להנות ממוזיקה טובה ואנימציה ברמה גבוהה, להרגיש איך התגברנו ואולי גם השכלנו – והכי חשוב לזכור שאקונה מטטה זה משפט מדהים!