11.11.2018
אגודת הסטודנטים של מכללת ספיר מעדכנת שכן, אנחנו כסטודנטים מצטרפים לשביתת המרצים המתמשכת.
12.11.2018 בדיוק שנה אחורה
06:49 הSMS הקבוע מהמכללה מגיע. אין לימודים היום. המצב הביטחוני. לא שמעתם? אנחנו בשביתה.
19:14 מגיע גם SMS על מחר.
21:30 אני חוזרת לחדר אחרי עוד גיחה לממ"ד. זה היה ערב ארוך. נופלת עליי תחושה ילדותית משהו, ואני מחליטה שאם אני אמשוך את השמיכה כל הדרך מעל הראש, אולי היא תהפוך למקלט בעצמה, ואני לא אצטרך להמשיך לרוץ למקלט כל הלילה. המעשה מבדר אותי ואני מעלה אותו כתמונה היומית שלי לאינסטגרם. אני לא מקבלת את מבוקשי, אני עדיין צריכה לרוץ לממ"ד.
22:00 אגודת הסטודנטים כבר הודיעה שלא תוציע הסעה להפגנה. עכשיו כשאנחנו לא מגיעים אפילו לשיעור וחצי שהיו לנו בחודש האחרון, אף אחד מהאגודה לא טורח להודיע לנו על ביטול הלימודים.
אני לא רגילה לזה. אצלנו בצפון, יש מלחמה גדולה פעם בעשור, והצד השני מבין את הרמז, ומסתתר באיזה בונקר. אמא כבר ניסתה הערב לשכנע אותי לעלות צפונה. הרכבות בוטלו כבר מזמן, אבל היא מציעה שאשן אצל חברים של המשפחה קצת יותר רחוק מהאקשן, ואולי מחר אוכל להמשיך משם. אין לימודים, אבל כבר שידרתי ברדיו. קיוותי שעוד יומיים, ברביעי, כבר ירגע ואוכל לשדר. לא רציתי לעלות צפונה וכל הדרך חזרה דרומה. זו דרך ארוכה- בעיקר בלי רכבת.
13.11.2018
השותפה עולה צפונה ברכב, אני מחליטה להצטרף אליה, לעלות על רכבת עבור שארית הדרך. בערב כבר מודיעים על הפסקת אש. היא תחזיק לכמה זמן. כבר התנצלתי בפני עידו, מנהל התחנה, שלא אגיע לשדר מחר. שבוע הבא אשדר פעמים. ראש העיר שנבחר בנהריה לפני בדיוק שבועיים מפרסם הודעה שמחזקת את תושבי הדרום, ומעודד את התושבים לארח אותם בביתם. אמא צוחקת שהיא את שלה כבר עושה. אני שבה הביתה כחצי פליטה.
12.11.2019 היום
05:15 זה לא זמן לגיטימי לקבל SMS מהמכללה על התראות פיקוד העורף. ממתי יש התחממות? אין לי כוח לבדוק, אז אני מבטלת את השעון המעורר הראשון של עוד חצי שעה, ומנסה לחזור לישון.
06:00 כבר שומעת צבע אדום ראשון. אחרי היציאה הראשונה מהממ"ד אני קוראת מבזקים מהלילה. אז אנחנו התחלנו הפעם?
07:30 היו לי רק חמש דקות בחדר. עכשיו במרכז כבר יש אקשן. האנשים הנורמליים מתחילים להתעורר, ואיתם ההומור הישראלי. בלעדיו- אנחנו רק נבכה. רצה עכשיו הקלטה של הגשש החיוור, על שר החינוך שיהפוך לשר המלחמה. אנחנו מאשימים את בנט? גם יום שלישי היום, ואין לימודים, אז קולות ברשת קוראים בצחוק לביצוע בחירות שלישיות כבר עכשיו.
08:30 סיימתי את הספר שקראתי בשבוע האחרון. "הנערה שהשארת מאחור". השם מבדר פתאום. האם אני נערה שנשארה מאחור בעת מלחמה? הנערה בספר התמודדה עם מלחמת העולם הראשונה. היא ניצחה אותי. בנתיים.
10:30 אני כותבת את הפוסט הזה, מופתעת שעוד לא היה צבע אדום במהלך ההקלדה. כבר כמה שעות שאמא שואלת בעדינות אם אני עולה צפונה. אבל אנחנו חיים פה מיום ליום. אין השנה את השביתה. אם מחליטים הערב שיש הפסקת אש, יש לי מחר לימודים. מענייין אם המרצה של הסמינר המחלקתי מחר יפחד להגיע, גם אם אכן תהיה הפסקת אש. בינואר יש פאנל סיקור דרום, זה היה יכול להיות צירוף מקרים מצחיק. אבל מחר אמור להיות משהו על טכנולוגיה. בכל אופן, אני לא יודעת מה יהיה איתי מחר. אז צריך להעביר את היום בלעשות דברים. אני לא רוצה להכין חביתה, כי לא בא לי לשכוח את הגז אם אני רצה לממ"ד. אני צריכה להתקלח. בפעמים הקודמות חיכיתי שתהיה לפחות שעה של שקט לפני שאני עושה את זה. מה עושים אם יש צבע אדום בזמן שאתם מתקלחים? עוד לא חוויתי את זה, אני לא יודעת מה הייתי עושה.
במרכז כבר הורדה הכוננות. הקבוצה של המשרד, שממוקם בתל אביב למרות שאני עובדת מהבית, היא כמו ניסוי סוציולוגי קטן שאני צופה בו מהצד. רובם חיו בבועה הגוש-דנית כל חייהם. אפילו את המלחמה הצפונית המזדמנת לא חוו.
28.11.2018
מפקד פיקוד העורף מכריז: "במלחמה הבאה לא יהיה מצב שבו נלחמים ובתל אביב ישתו קפה".
נו? הם שותים עכשיו?