יאן ואסילבסקי

יש רגעים בחיים שהופכים לסוג של אפקט-הפרפר תרבותיים. אלפי חובבי חיי הלילה בתל אביב שיצאו לעוד לילה שישי של בילויים כהרגלם וודאי לא ידעו שמה שקורה באותם רגעים באולם רידינג 3 בנמל הוא בעצם פיסה קטנה של היסטוריה. בלילה זה הגיעה הלהקה הסלובנית לייבאך בפעם השנייה להופיע בארץ.

אמנע כמה שיותר מלזרוק מידע יבש לתוך הטקסט, בשאיפה לא להפוך את הכתבה הזאת לערך וויקיפדיה. אבל בכל זאת, אני חייב לכם לפחות הסבר מה זה לייבאך ולמה הם כל כך חשובים לתרבות השוליים בעולם.
לייבאך קמו בעיירה קטנה בסלובניה (חלק מיוגוסלביה דאז) בשנת 1980 בתור קבוצה אומנותית שפעולותיה כללו הופעות בסגנון ה"תעשייתי" עם מוזיקה רועשת ומתוחכמת שלרוב ליוותה תערוכות והצגות עם מסרים פוליטיים חדים. העמדה והאמירה האומנותית של לייבאך תמיד ברורה ושואפת לאתגר מוסכמות ואידאולוגיות – ולפעמים משתמשת באידאולוגיות אלו בשביל להקצין אותן ובאיזהשהו מקום אפילו לעשות מהן צחוק. כן, חברי הלהקה עלו לבמות במדי צבא של מדינות שונות, אפילו גרמניה הנאצית, אבל כל זה למען לאתגר את הקהל – לא סתם אחד השירים הישנים שעד היום הלהקה מבצעת בכל הופעה נקרא בסלובנית "אתה – המאתגר, הקורא לפעולה".

אומנות וידאו על מסכי ענק. צילום: יאן ואסילבסקי

לייבאך שמו למטרה לקחת אייקונים תרבותיים וחברתיים ולהשאיר עליהם חותם, להביא זווית ראיה משלהם. כך קרה עם האלבום "לט איט בי" של ביטלס, שלהקה הוציאה גרסה שלהם לאלבום כולו. היה אפילו אלבום נוסף שהוקדש להמנונים של מדינות שונות באיבודים מקוריים של לייבאך. אפילו "התקווה" שלנו זכתה לגרסה אלקטרונית ואפלה. לשמוע את מילאן פראס שר באנגלית את השורות "בארץ ציון וירושלים" כשהוא עושה את זה בקול בס חודר ומונוטוני שהפך מזמן לסימן היכר שלו – חוויה שאין שניה לה.

לייבאך המשיכו בקו שלהם, של לקחת יצירות אלמותיות ולהגיש אותם בצורה מיוחדת, גם בסיבוב ההופעות הזה שמוקדש לאלבום האחרון שלהם. האלבום נקרא "צלילי המוזיקה" ומבוסס על סרט מוזיקלי פורץ דרך של רוברט וייז משנת 1965 שזכה מאז להיות נושא של אינספור מחזות זמר ברחבי העולם. לייבאך מציגים את גרסתם בחלק הראשון של ההופעות בסיבוב המדובר שאיתו הגיעו גם ארצה. נגיעה של הסגנון האלקטרוני הפשטני המוכר של הסלובנים מביאה איתה אווירה קלילה ואם זאת גורמת להתמקד בביצוע ואמנות הווידאו שמוצגת על מסכי הענק – הכל ביחד יוצר חוויה רוחנית. בטח כשמנהיג הלהקה מילאן פראס נראה על הבמה כדמות עליונה, כמעט האפיפיור האפל. אפילו כשהוא עומד כמה מטרים ממך על הבמה, פראס מצטייר כאחד לא מן העולם הזה, בן אדם שלעולם לא תגיע למעמדו. לא סתם הוא אף פעם לא מתראיין בשם הלהקה ולא נפגש עם המעריצים. כל זה לא מתוך התנשאות או פחד פרסום אלא עבודה קפדנית על דמות אומנותית למשך שנים רבות.

מנהיג הלהקה. צילום: יאן ואסילבסקי

אם יש משהו שאני באמת אוהב בלייבאך זו השאיפה לא לחזור על עצמם, כל פעם לחשוף צד חדש ליצירות קודמות. זה בדיוק מה שקורה בחלק השני של ההופעה שבה אלילי האינדסטריאל האירופאי (למי עוד מגיע טייטל כזה אם לא ללייבאך?!) מבצעים שלל שירים מהאלבומים הראשונים, ולאו דווקא הלהיטים שהקהל מחכה להם. אם עד אותו הרגע אולי עמדתי בקהל והשוויתי במחשבותי את ההופעה לקודמת שלהם בתל אביב, אז בחלק השני לייבאך התעלו על עצמם פעם נוספת. "האקרופוליס החדשה" ו"קרקע מדמם – אדמה פוריה" (את השמות המקוריים בסלובנית לא אחשוף כאן מחשש לא להזמין בטעות שדים או משהו) הן רק דוגמא ליצירות מאמצע שנות ה-80 שבטח לא ציפיתי לשמוע בערב הזה. ומה שהכי מדהים הוא שגם בגרסאות טיפה מחודשות השירים משתלבים באופן מושלם באווירה.

הקהל בהופעה

ההופעה הכי טובה בעיר. צילום: יאן ואסילבסקי

לסיכום, לייבאך העניקו לקהל באולם רדינג 3 התל-אביבי עוד ערב בלתי נשכח שלגמרי בשל להכנס להיסטוריה כאחת ההופעות הטובות שהעיר הזו ראתה. אושר טהור ששוב פעם הייתי חלק מזה.