צח כהן

עולם הספורט אתמול (27.1.20) הוכה באחת התדהמות הגדולות ביותר, שללא ספק תירשם כאחד האסונות הנוראיים ביותר בהיסטוריה של הספורט. קובי בראיינט, בן 41, עד לא מזמן שחקן פעיל בליגת הכדורסל הטובה בעולם ומי שנחשב לאחד מהגדולים בענף בכל הזמנים, נהרג בתאונת מסוק מזעזעת שבה בין היתר נהרגו גם בתו הבכורה ועוד שמונה נוסעים. כולם נהרגו במקום במה שכנראה לעד תיזכר כטרגדיה שפשוט אי אפשר לעכל אותה ולא משנה כמה זמן יעבור.

בראיינט היה ידוע באהבה שלו למסוקים. הוא עצמו העיד בעבר שהוא מעדיף להגיע ממקום למקום במסוק מאשר באוטו. בסופו של דבר, למי מאיתנו אין איזה תחביב ייחודי משלו? זה היה התחביב שלו. אתמול גילינו כמה אכזרית לפעמים יכולה להיות האהבה שלך. או יותר נכון,  קובי גילה.

מי שספורט לא בדיוק מדבר אליו ולהיות בקיא בשמות וסיפורים של ספורטאים זה לא כל כך התחום שלו, הספיק להבין תוך כמה שעות בודדות באיזה סדר גודל של אסון מדובר. כי קובי בראיינט לא היה עוד שחקן גדול, הוא לא היה עוד אחד מהגדולים של ענף הכדורסל, הוא לא היה סתם גדול. הוא היה אגדה. אגדה חיה. כוכב שביחד עם עוד כמה שמות גדולים בהיסטוריה, החזיק על הגב שלו דור של ספורטאים צעירים שגדלו עליו והעריצו אותו. אני ביניהם.

כששואלים מישהו למה הוא אוהב או מתחבר לתחום מסוים, הוא בסוף מבין שזה קרה בגלל שמישהו מהתחום הזה גרם לו להתאהב ולהיפתח לעולם שלם. ככה זה גם בעולם הספורט. כשראיתי את רונאלדיניו ממציא את החוקים מחדש ואת קאקה עושה קסמים על הדשא, התאהבתי בכדורגל. כשראיתי את הקרבות הראשונים של פדרר מול נדאל וניסיתי לחקות אותם על המגרש כשהייתי ילד, ידעתי שהתאהבתי בטניס. כשראיתי את קובי בראיינט שורף את הפרקט כאילו אין שום כוח שיעצור את הדבר הזה, לא היה לי ספק שבזכותו אני מתחיל להתאהב גם בכדורסל.

אדם בחולצה הראשונה של קובי בראיינט – Photo by Andre Hunter on Unsplash

לבראיינט היו לא מעט רגעים בקריירה שנחקקו בדברי הימים של ענף הכדורסל והספורט בכלל. ככל הנראה, הרגע המטורף ביותר היה השבוע לפני 14 שנים, בלילה פסיכי בו הוא הפגיז, צרר, הצליף- רק תבחרו, 81 (!) נקודות על הראש של טורונטו בתצוגת תכלית שאיש לא הצליח לשחזר מאז.

אבל הרגע שבשבילי לפחות, סימן את העוצמה האמיתית של הספורטאי הזה, הגיע דווקא במשחק הפרישה שלו. בדרך כלל, משחקי פרישה ובמיוחד בענפים הגדולים, הם רק משחק סמלי שבהם הכוכב הפורש נותן כמה דקות אחרונות בשביל הקהל וזהו, שם זה נגמר. כי הרי השיא כבר מאחוריו. את השואו הוא סיפק כבר הרבה לפני, עכשיו זה רק בשביל הכבוד האחרון. אבל קובי? הוא היה עשוי מחומר אחר. חומר בלתי מתכלה. באפריל 2016 הוא עלה לפרקט בפעם האחרונה למשחק מול יוטה ובמה שהיה אמור להיגמר בעוד תצוגה רגילה, נגמר ב60 נקודות של הכוכב הבלתי מעורער של הלייקרס.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

My Gigi

A post shared by Kobe Bryant (@kobebryant) on

קובי בראיינט היה סמל. סמל של ענף שלם, סמל של ספורט שלם. לא רק כישרון בלתי רגיל, אלא אישיות שאי אפשר לא לאהוב. תוסיפו לזה נאמנות בלתי רגילה של 20 שנה וקריירה שלמה בקבוצה שלו, הלוס אנג'לס לייקרס, נאמנות שכבר לא רואים בעידן שלנו ותגיעו למתכון המנצח שבמשך שנים הראה לנו איך כדורסל אמור להיראות באמת. לעולם יהיה מאוד קשה להתאושש מטרגדיה כזו, כי למרות שכבר פרש, האסון גרם לנו להבין כמה ההשפעה שלו עוד נשארה פה. תודה לך קובי, שגרמת לנו ולי במיוחד, להבין מהי המשמעות האמיתית של הספורט.