גילי גבריאל

היי כולם, מה נשמע? איך אתם?  מקווה שעד עכשיו עובר על כולכם (יחסית) בטוב.

לכתוב על כל דבר אחר שהוא לא קורונה מרגיש חסר טעם וקצת מנותק, לכן החלטתי גם אני להגיד לכם כמה דברים שחשובים לי. כשכתבתי את הכתבה הקודמת לאתר, תהיתי אם לדבר על הקורונה, אז בדיוק התחילו כל מיני רחשים בנושא ולא הרבה אנשים ייחסו לזה מספיק חשיבות.

צריך להודות, הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים, כולנו התארגנו לפורים, הלכנו לחפש תחפושות, לקנות כרטיסים למסיבות והתארגנו עם חברים על מי ישן אצל מי מה ומו.

(אגב, תודה לכל החברים שקנו כרטיסים לבארקה בראש השנה, בזכות לחוצים כמוכם לא נשארו כרטיסים שאני רציתי, בוזז)

בכל אופן, לא האמנו אז שהקורונה יכולה להשבית את כולנו. זה התחיל בסין בכלל, כמו משהו רחוק, מעופרל ואפל שאמור להתחיל שם ולהיגמר שם, כי היי הם אוכלים עטלפים אז מגיע להם לא? אלינו זה לא יגיע…

ולאט זה המשיך והתפרס והגיע למצב שמסיבות פורים מצומצמות ל2,500 איש (נכון שעכשיו זה נשמע טירוף מפנק שלא הערכנו מספיק באותם רגעים?). אז המסיבה הקבועה בבן גוריון בוטלה ואיתה עוד כמה, אבל היו כמה שנערכו כרגיל.

בפורים אנשים עוד התחפשו, שתו חגגו וצחקו על הנגיף הלא ברור – קורונה ועל המרחק נגיעה ההזוי הזה. אבל היו גם כאלה שכבר אז הבינו שפורים הזה לא אמור להיות כל-כך שמח ומבדח ועדיף להישאר בבית.

עכשיו בדיעבד אנחנו יודעים שהיו כמה מסיבות פורים טובות שבהם הסתבר שהיו כמה חולי קורונה ובעקבות זה הוכנסו מאות של מבלים מכל הארץ לבידוד. אבל זה כבר לא משנה כי תכלס בימים האלה כולנו בעצם בבידוד.

המציאות הזאת שנכפתה עלינו היא לא נתפסת, המחשבות נעות בין – איזה נחמד, זה כמו חופש של שבוע אפשר להיות בפיג'מה, לבשל, לעשות ספורט מהבית ולתפור מלא משימות בבית שלא עשיתי כבר שנים כי חיכיתי שיהיה זמן- לבין יא אלוהים זה כמו חלום בלהות עוד שניה כולם נכנסים לעוצר וצריך לבקש אישור לצאת לזרוק את הזבל.

דברים לא מסתדרים לנו בראש- מצד אחד אנחנו אמורים להיות מאוחדים  ולחזק אחד את השני כעם, מצד שני – פיזית אנחנו אמורים להתרחק אחד מהשני ככל האפשר.

החלק הכי קשה בסיפור, הוא להיות רחוקים מההורים ומסבא וסבתא. יש את הסטודנטים שהחכימו למהר ולחזור לגור אצל ההורים ועכשיו הם תקועים בבית, שכל יום הוא פרק אחר של "סברי מרנן" ויש את אלה שנשארו לגור בדירות השכורות עם השותפים\חברים ועכשיו נמצאים בשיא התחרות של "מאסטר שף" באינסטגרם.

כך או כך לכולנו יש זמן עכשיו לחשוב על מלאאאאאאא דברים, אז אני לא אהיה מעצבנת כמו כל הפילוסופים שאומרים-"זה קורה מסיבה", "היקום מרגיע ומדלל את האוכלוסייה כדי שנלמד להסתפק במועט".

סליחה שאני צינית אבל גם אם הכל נכון ויש פה שיעור שצריך להעביר, למה ככה? זה די קיצוני לא?

המסר שלי הוא אחר:  כדי שכל הדבר הזה ייגמר מהר ככל האפשר וכולנו נוכל לחזור לשגרה הבאמת מפוארת שלנו (האמנתם פעם שתגעגעו ככה למכללת ספיר?) אל תצאו מהבית! באמת, לא משנה איפה אתם גרים, תישארו בבית! הרבה כבר נאמר וכולם כבר ביקשו והסבירו את ההשלכות ועדיין יש כמה לא יוצלחים שחושבים שזה בסדר לצאת לשתות קפה עם חברים על ספספל – לא זה לא.

הנגיף הזה מדבק בצורה מטורפת ואין לו חיסון חברים, אני חוזרת- אין לו חיסון.

אז בבקשה, תישארו בבית שלכם, תחשבו כמה אתם רוצים לחזור לשגרה, ואז תקראו ספר, תשתו קפה, תעשו אימון, תסדרו את הארון, תכינו איזה תבשיל של סבתא תעשו זום עם חברים ותלכו לישון. ככה כל יום מחדש,  עד שיחלוף זעם.