מיטל ברגמן

מה הזיכרון הראשון שלכם מיום השואה?

אתם זוכרים מה לבשתם? איפה עמדתם? מה הרגשתם? כשהיינו ילדים, יום הזיכרון היה מוקדש ללמידה על ששת מיליון הנספים, לבשנו חולצות לבנות והיה טקס עם כל הבית ספר, שנפתח בעמידת דום והצפירה בעשר אפס אפס.

ככל שהתבגרנו, ההבנה שלנו על השואה וחשיבותה של יום הזיכרון, השתנה. כשהיינו צעירים, המורים והמורות ניסו לספר לנו מה קרה דרך יומני הילדים שהיו בשואה, שמענו את סיפורה של אנה פרנק, חנה סנש ועוד ילדים רבים שהנוכחות שלהם בעולמנו נשמר בזכות המחשבות הפרטיות שלהם. בגיל ההתבגרות, יום השואה היה יום לקטעים מסרטים שנחרטו בתוך הזיכרון שלנו והופיעו ברגע שסגרנו את העיניים בצפירה. בתיכון התחלנו ללמוד על השואה בשיעורי היסטוריה. למדנו שזה היה חלק ממלחמה גדולה יותר שקרתה והראו לנו סרטים עוד יותר קשים לצפייה שחלקים מהם התחילו להתנגן בהשמעת הצפירה.

הרגע, לפחות בשבילי, שהצפירה גרמה לדמעה, היה ביום השואה אחרי המסע לפולין. זכרתי את מחנות המוות, זכרתי את היער, זכרתי את אשוויץ וטרבלינקה ואת הסיפורים הזוועתיים שסיפרו לנו בסיורים. כשסגרתי את עיני בצפירה, כבר לא ראיתי את הסרטים, ראיתי את המקומות מקרוב והסיפורים צלצלו באוזני יחד עם הצפירה. הפעם הבאה ששמעתי את הצפירה הייתה כשהייתי במדים. ההרגשה הייתה שונה. הכאב, הדמעות והתמונות הופיעו שוב אבל הפעם היה רגש נוסף, גאווה. ברגע זה הבנתי את הדרך שעשינו ממחנות ההשמדה וכל הדרך למדינה שלנו. הדמעות הפעם לא היו רק של עצב הם היו גם של שמחה, שמחה שעם ישראל חי וממשיך להגן על עצמה מפני אויביה.

אחרי הצבא, הצפירה היא שונה, אין יותר מסגרת שתגיד לך לעמוד דום כי "הצפירה תתחיל ממש בעוד דקה", אין טקס או לימודים שיכניסו אותך לאווירה, אתה יכול להיות באמצע הרחוב, באמצע העבודה, או אפילו עדיין במיטה, והרגע שתעמוד דום אתה יכול להיות רק אתה עם עצמך. הפעם הראשונה שאני עמדתי דום מחוץ למסגרת הייתי באמצע הרחוב. אני זוכרת את הרגע שראיתי את העולם מסביבי עוצר, אנשים יוצאים מרכבים, עובדים יוצאים מהחנויות ואנשים פשוט עוצרים במקום, היה דממה, ואז נשמעה הצפירה.

השנה הצפירה הייתה עוד יותר משונה. אחותי הייתה בחולצה לבנה בסלון באמצע שיעור זום עם כל השכבה שלה, הלכתי להגיד להורים שלי שיש עוד 4 דקות לצפירה. כולנו הצטרפנו לאחותי בסלון, עמדנו קרוב אחד לשני, וחשבתי לעצמי, בדקה לפני הצפירה, על הרגע הזה שכולם כרגע עומדים בבתים שלהם ומחכים לצפירה, ושוב עלתה לי דמעה מלדעת שגם עכשיו, אם כל מה שקורה בעולם, אנחנו ממשיכים לחזק ולשמר את ההיסטוריה שלנו, לוקחים דקה מחיינו לזכור את אחיינו ואחיותינו, ושכרגע אנחנו עומדים במדינתו ונלחמים ביחד לעצור עוד אויב מלשבור אותנו. פתאום אחותי הדליקה את המצלמה סובבה אותה על ארבעתנו. היה שקט ברשת, שקט מארבעתנו, ואז נשמעה הצפירה.