דניאל מאורר

מה עולה לכם לראש כשאתם שומעים את השפה הגרמנית? לרובנו כנראה שישר מחשבות על השואה, על נאציזם, על שנאה. אבל אני דווקא רוצה לדבר אתכם על האהבה לשפה הגרמנית. לא, לא על האהבה לשפה, אלא על האיש, שכל כך אהב את השפה ואת התרבות, שהחליט להתאבד, כשהן הלכו לאיבוד, הרחק הרחק מהן, בברזיל.

"כל צל הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים". כך כתב שטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול" שמתאר תקופה שלמה שחרבה, סגנון ותפיסת חיים שלא התאפשרו עוד, אירופה של לפני עליית היטלר לשלטון. שטפן צווייג נולד בווינה שבאוסטריה למשפחה יהודית אמידה, הוא אהב את חופש התנועה, התרבות והשפה באירופה וכתב בשפה הגרמנית ספרים רבים. מה שמעניין בשטפן צווייג, זה לא רק הספרים שלו, אלא הדברים שכתב במכתבים שנמצאו בשנים של לפני תחילת הזוועות של היטלר. באחד המכתבים הוא כתב: "אין דבר שאני שונא יותר מאשר הסגידה העצמית של העמים וסירובם להכיר במגוון של צורות עם ושל סוגי האדם ולחוותם כיופייה של ההוויה. מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית…" הסופר האוסטרי היהודי ניבא בלי לדעת, את מה שהוא יברח מפניו בהמשך. הוא המשיך וכתב: "גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי – הבעייתי תמיד… אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה". בשנת 1942, בשיא מלחמת העולם השנייה, מצא את עצמו שטפן, עם אשתו, בברזיל ונהנה בה מהערכים היפים שאותם חיבק- שלום, אחווה בין בני האדם ושיוויון בין גזעים שונים. אבל הגעגוע למולדת שלו, לשפה, לתרבות שאבדו, גרמו לו לדיכאון עמוק והחליט לשים קץ לחייו. הוא השאיר מאחוריו מכתב, כתוב בשפה חכמה, יפה ורגועה : לא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית הייתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת."

סיפורו של צוויג אולי נמצא קצת במקום צדדי מהסיפורים שאנחנו מכירים מהשואה, אבל שטפן צוויג העלה במילותיו, בשפה שלו, את הכאב על הדעיכה הכואבת של המולדת שכל כך אהב וכך, לדעתי חשוב שאנחנו נזכור, שהשפה הגרמנית היא לא רק זיכרון רע, אלא גם שפה שמשפחות יהודיות רבות, חיו אותה.