פרשים בלילה

כמה סיפורי מעברות יצא לכם לשמוע? אותן שנים ראשונות של מדינת ישראל, העליות הראשונות והקיבוצים? הספר "נער האופניים" מאת אלי עמיר, מספר בדיוק על התקופה הזאת. מסופר על נער צעיר שעלה לארץ עם משפחתו מבגדאד ואינו מצליח להתאקלם במעברה אליה נשלחו הוא והמשפחה שלו. באחד הימים, הנער יוצא לשוטט במרחבים הפתוחים מסביב למעברה עד שמגיע לכפר ערבי נטוש מהמלחמה:

"בשולי הכפר, רחוק מהעין, ראה שני עצי תות, אחד לבן ואחד שחור, פירותיהם ארוכים כאצבע, טעמם כדבש וכמוהם לא טעם אפילו בבגדאד. מצא גם תאנים ערביות גדולות ופירות בלדי מקומיים ולא שבע מהם, לא הבין איך תושבי המעברות הסמוכות לא גילו את האוצרות האלה. אחיו פשטו על העצים לא אחת ומילאו דליים בפריים, ואחר כך היו מכינים כריכים משתי פרוסות לחם שחור אחיד וביניהן תאנים שטעמן גן עדן, ואימו הייתה מכינה ריבת תאנים ותותים."

למה אני מספרת לכם את זה? כי בדף אחר של ההיסטוריה מסופר על בני ישראל שפספסו את ההזדמנות ליהנות מפירות הארץ כמו שהם מתוארים בספר. לפי פרשת "שלח לך", משה שלח שניים עשר מרגלים לתור את הארץ ודרש מהם לדווח על טיב הפירות והאדמה ועל מי שיושב בה. הם חזרו עם בשורות טובות על טיב האדמה ובשורות רעות מאוד על מי שישב בה. הם הפחידו את כל העם ואמרו שהאויבים הם רבים וענקיים ולא יהיה שום סיכוי לבני ישראל ללחום נגדם ולכבוש את הארץ. וכך, בני ישראל פחדו וייחלו לחזור אחורנית למצרים, לחיים שהכירו, הרחק מהסכנות ומהלא נודע.

החיבור של שני הסיפורים מלמד אותנו על הקושי בשהייה ממושכת במקום בו הזמן עומד מלכת וכדי שנוכל "לקצור את הפירות" עלינו להסתכל קצת ימינה ושמאלה, לפעמים גם באופן מטאפורי. לא חשוב איפה אנחנו נמצאים, לפני המטרה או אחריה, לפעמים חשוב שנלך רחוק, אם זה עם הרגליים או עם המחשבות אל הלא נודע אבל עם המחשבה שאנחנו תמיד רוצים להתקדם. מי יודע, אולי נגיע למקום מפתיע, טרי ומתוק.