שהחיינו ? או שלא? מה אמורים להרגיש כשמסיימים תואר ראשון? הקלה שזה נגמר ואפשר להרוויח סכומים הגיוניים של כסף? או לחץ כי עכשיו חייבים לצאת ולהרוויח סכומים הגיוניים של כסף שיעניקו לנו את הטייטל המפוצץ- חיים של גדולים. או בכלל תחושת חלל גדולה שמובילה אותנו היישר אל תואר שני?
מי היה מאמין שאני מרגישה שוב כמו שהרגשתי בסוף כיתה י"ב, רק אם תחושת החמצה קלילונת על איך שהסמסטר הזה נגמר. כן כן אני רוצה להודות, כל השיעורים האחרונים של השבוע האחרון קצת צבטו לי בלב. אל תכעסו עלי שאני אומרת שהיה יכול להיות נחמד לשבת בכיתה הרגילה עם המרצים שכבר למדנו לאהוב וכל החברים מהתואר (שאת חלקם אנחנו מחבבים, את חלקם עדיין לא באמת מכירים ולחלקם אנחנו סתם רוצים לקנות בגדים חדשים או בושם חדש), ולהגיד תודה, שלום ובהצלחה?
כל התקופה הזאת היתה חתיכת הזיה לכל עם ישראל, לנו, לכל בני המחזור זה גם ככה התערבב עם כל הבלבול של "#^*%!@ סיימנו תואר ראשון!"
מה לגבי איזה שטיח אדום אמא ואבא? קצת מחיאות כפיים? קונפטי? אוטו?
לא אה? כמו שכולנו חוששנו אנחנו כנראה מסיימים תואר ראשון ולא יותר מידי הולך להשתנות, חוץ מכמה דברים שעליהם בא לי להגיד תודה. תודה על החברות המהממות שלי, בלעדיכן כנראה הייתי ממלצרת עכשיו בת"א. תודה להורים שלי על כל העזרה הכלכלית, בלעדיכם כנראה שהייתי עכשיו בת"א, אבל לא עוסקת במלצרות.
תודה למרצים של מכללת ספיר, נכון לכלכתי עליכם המון במהלך התואר, היה לי מלא מה להגיד, אבל סה"כ אתם אחלה (אורלי שרופה עליך). ברצינות, תודה כי בפעם הראשונה באמת למדתי ללמוד, התחזקה לי תחושת ההצלחה וגם קיבלתי עוד מסגרת\חממה כיפית שנתנה לי כיוון רציני לפני שאני יוצאת לחיים של גדולים.
הייתה חתיכת תקופה, שאי אפשר באמת לסכם. אם הייתם אומרים לי שהסמסטר לא יסתיים כמתכונן הייתי מנחשת שזה כי התחילה עוד איזו מלחמה, או שהמכללה נשרפה מעפיפון, אבל את הקורונה…. בשום אופן אי אפשר היה לנחש.
כל פעם בחיים אתה מחכה לשלב של אחרי… אתה תמיד רוצה להיות אחרי משהו. מודה שבתחילת שנה ג' פתאום הבנתי שאני לא רוצה להיות בשלב של אחרי תואר ראשון, כי כנראה שיהיו ממני ציפיות.
מה קשור אקדמאית ואז מה אם אני מתחתנת? זה אומר שצריך לצפות ממני לכל כך הרבה דברים? נו באמת חברים, כולה עשיתי כמה מבחנים וסמינר, זה לא הופך אותי לכזאתתתת אחראית על החיים שלי, או בטעות למישהי שיודעת מה לעשות כשהיא תהיה גדולה.
שחררו קצת, תנו לחיות את החיים בקצב שלי. ברגע שאני מגישה את הסמינר והפרויקט גמר אני טסה מפה להודו לחגוג את כל הסיפור הזה—
שיט.
אי אפשר. שכחו מזה, אני בבית, מתגעגעת לתואר ראשון.
היה כיף(: