צהיי הגוס

מי שנחשב לאחד מגדולי כותבי המוזיקה בעולם ואף רשם הישג היסטורי כאשר הפך להיות האמן הראשון שזוכה בפרס נובל לספרות על מוזיקה, חוגג 80. לכבוד יום הולדתו של בוב דילן שצוין השבוע צהיי הגוס כותבת על הרגע בו שמעה לראשונה שיר של דילן ואיך זה השפיע עליה לתמיד.

זה לא סוד שאני ממש אוהבת מוזיקה שחורה, על כל גווניה. זה מתחיל בראפ של ביגי, עובר לסול של ארית'ה, ממשיך ברגאיי של מארלי, ואז חוזר אליי הביתה למוזיקה האתיופית של טדי אפרו. יש הרבה סיבות למה אני אוהבת להקשיב למוזיקה הזאת (מעבר לברור מאליו שזאת פשוט מוזיקה טובה). הסיבה העיקרית היא דווקא תחושת השליחות של האמנים שמחזירה אותי אליהם כל פעם. הם לא עושים מוזיקה רק בשביל לעשות מוזיקה, הם מפיצים מסרים, מייצגים קהילות ופורצים מחסומים. בדרכם האומנותית הם עושים הזרה למציאות ומשתמשים ביכולות הליריות שלהם כדי לנסות ולשנות אותה. המוזיקה היא הכלי שדרכו האמנים מבטאים את העמדות, הפחדים, האמונות והאהבות הכי גדולות שלהם.

ככל שאני מעמיקה במחשבה הזאת אני לא יכולה להתעלם מאמן שעושה את אותו הדבר בדיוק כבר 60 שנה. אמן שחרט ביצירותיו את התפיסה ש"אם כבר עושים מוזיקה, אז תגידו גם משהו חשוב על הדרך". שליח של מוזיקה, צייר של מילים, שמבלי להתכוון הפך להיות קול של דור, משורר כל כך ייחודי שכל האזנה מחדש לשירים שלו מקבלת משמעות אחרת. המשמעויות הן כל כך חזקות שאפילו חובבת היפ הופ ומוזיקה שחורה כמוני לא יכולה להתעלם מהן. תקראו את השם שלו בקול – רוברט אלן צימרמן, הלוא הוא בוב דילן.

זאת לא הולכת להיות כתבה שמפרטת את ההישגים (הלא נגמרים) של דילן, אלא יותר מכתב תודה לאמן שבחר להיות "בן ברית", שהנכיח את עוולות העולם ויצא כנגד השחיתות הממסדית, גם אם לעיתים זה עלה לו בקריירה. אמן שבחר באמת ורק באמת. זה סיפור האהבה שלי עם בוב דילן.

אהבה משמיעה שנייה

כשהייתי בת 15 עשיתי עבודה על תנועת זכויות האזרח האמריקאית. בתור חובבת מוזיקה שכמותי חיפשתי שירים שיכולים להתאים. הכרתי כמובן את השירים של סטיבי וונדר ובוב מארלי, נינה סימון, את הסיפור המפורסם של מהליה ג'קסון ועוד מלא מוזיקת ראפ, אבל היה לי חשוב משום מה לבדוק מה קורה דווקא בגזרת האמנים הלבנים (בכל זאת, גדלתי בבית ששמע רק מוזיקה שחורה). רציתי לבדוק כמה מהם מדברים על הסוגיות האלו ואם בכלל. תוך כדי החיפושים הגעתי לשיר שנקרא  ‘The Lonesome Death of Hattie Carroll’. וההלם, הו ההלם. אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שלי הייתה ׳וואו איזה שיר לבן, המפוחית, הגיטרה, הבחור עם המראה הרזה׳. הכל היה מאוד רחוק ממה שהכרתי ואהבתי. משום מה נתתי לשיר הזה הזדמנות, חיפשתי את הסיפור מאחוריו ובעזרת המורה שלי לאנגלית גם תרגמתי אותו. כשכל התמונה התחברה לי, זה היה מאוחר מידי. נפלתי חזק ולראשונה בחיי התאהבתי בגבר לבן.

שמעתי את המוזיקה של דילן במשך כמה חודשים. הפסקתי להקשיב לה די מהר כי הבנתי שרק שמעתי את המוזיקה ולא באמת הקשבתי לה. רק שנתיים לאחר מכן, בגיל 17, בעזרת המורה שלי לנהיגה (שלו יש מקום של כבוד בידע המוזיקלי שלי) הצלחתי סוף סוף להקשיב, ועם השנים גם לקחת את המסרים של בוב דילן ולהתאים אותם לחיים האישיים שלי.

The Voice of Justice Rights

אם יש משהו שאני אוהבת יותר ממוזיקה שחורה, זאת מוזיקה שנוקטת עמדה, ובמשך כל הקריירה שלו דילן נקט חתיכת עמדה. כמי שהוביל את תנועת המחאה החברתית באמריקה של שנות ה60, הוא לא היסס להביע ביקורת על המצב החברתי ולהעלות על סדר היום בעיות שמציקות לו. הוא זעק את זעקת המדוכאים והנרדפים, דיבר בשם חירות האדם והשלום וקרא לצדק עבור רובין "הוריקן" קרטר ואמת' טיל כי "כמה דרכים צריך אדם ללכת לפני שתקראו לו אדם?". את כל זה הוא עשה תוך כדי שהוא ממציא את עצמו מחדש כל פעם ומותח את גבולות המוזיקה בדרך שרק הוא יכול. אפילו היום, בגיל 80 הוא ממשיך ליצור מוזיקה שגורמת לכולנו לחשוב ולתהות אם לא מדובר בסוג של נביא.

איתי לנצח

מאז ועד היום בוב דילן מלווה אותי. במשך שנים השיר האהוב עליי היה Knockin' on Heaven's Door. את משימת הספיישל הראשונה שקיבלתי במסלול רדיו עשיתי עליו, וכנראה שאם הייתה לי אפשרות לבחור אמן אחד שהייתי רוצה לראיין יותר מכל, זה היה הוא  (כנראה יותר מביונסה ומייקל ג'קסון).

לאונרד כהן אמר על הזכייה של בוב דילן בפרס נובל לספרות "…שלתת לדילן פרס נובל לספרות זה כמו לתלות מדלייה על האוורסט ולומר שהוא ההר הגבוה יותר". אכן, לא אני ולא העולם צריכים את האקדמיה השוודית שתסביר לנו את החשיבות של בוב דילן.

תודה לך מר תוף מרים על 60 שנות מוזיקה, שבדרכה החלקלקה מספקת כתב אישום לחברה אבל גם הבטחה לשחרור אמיתי. מאחלת לך שתמשיך לדפוק בשערי גן עדן ושלנצח תישאר צעיר.