צהיי הגוס

השבוע, לפני 23 שנה יצא האלבום ״The Miseducation of Lauryn Hill״ , אלבום הסולו הראשון של הזמרת והראפרית האמריקאית לורן היל. האלבום מכר יותר מ-8 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, זכה בחמישה פרסי גראמי והרוויח ביקורת של ארבעה כוכבים במגזין המוזיקה הנחשב ״רולינג סטון״. בשנת 2015 ספריית הקונגרס (הספרייה הלאומית של ארצות הברית) רשמה את האלבום בתור תרומה משמעותית לתרבות.

לפני שבוע הגשתי מטלה מסכמת בקורס שנקרא "רטוריקה וצדק פוליטי". במטלה התבקשתי לתאר אובייקט תרבותי, ולהציג אספקטים אוטופיים ודיסטופיים שלו. מרבית מהעבודות שלי בתואר עוסקות בשני נושאים מרכזיים, מגדר ושיח על שחורות. בעבודה הזאת הצלחתי לשלב בין השניים ואפילו להכניס אלמנט של היפ הופ. איך עשיתי זאת? בעזרת האלבום המופתי של המלכה האם – לורן היל, או שיש לומר מיס לורן היל (כבודה במקומה מונח).

בשלב הזה חובבי הז'אנר יתהו על אילו דיסטופיות אני מדברת, הרי מדובר באלבום שנחשב לפורץ דרך, ולא מעט מבקרי מוזיקה מגדירים אותו כאחד האלבומים הטובים של שנות ה90, ובכלל של כל הזמנים. מנגד, אלו שפחות מזוהים עם הסגנון, לא יבינו את פשר ההתלהבות וישאלו את עצמם ׳מי זאת בכלל לורן היל?׳ (תתביישו לכם!). בדיוק בשביל זה אני כאן, כדי לעשות סדר.

בשנת 1516 תומס מור קבע את המונח "אוטופיה" שבאופן כללי מתייחס לחברה מושלמת היפותטית, חברה שוויונית ומתוקנת, סובלנית ונטולת קונפליקטים פנימיים. דיסטופיה לעומת זאת היא ניגודה של האוטופי, כלומר מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים. באלבום "The Miseducation of Lauryn Hill" האוטופיה של היל מתחילה עוד בשם האלבום. לורן היל קיבלה את ההשראה לשם מהספר ״The Miseducation of the negro״ של קרטר וודסון. בספרו, וודסון מתאר מצב שבו שחורים מנותקים מהמציאות, כיוון שהאופן שבו הם מקבלים מידע הוא דרך הסביבה הלבנה שמספקת להם שקרים שנתפסים כעובדות. בהפניה הזאת לספר של וודסון, לורן היל קושרת את עצמה לנרטיב רחב יותר שקשור לתרבות השחורה בכללותה. היל פונה לחברה השחורה בפנייה להתנער מכבלי החברה הלבנה, לקרוא תיגר על המציאות הקיימת ולחיות בחברה בה הם יוצרים עבור עצמם את ההזדמנויות המגיעות להם.

לורן היל ממשיכה עם הקו הזה גם באינטרו של האלבום, בו ניתן לשמוע סאונד המולת בית ספר וצלצול המורה לתלמידים להיכנס לכיתה. התלמידים ישובים בכיתה, והמורה מקריא שמות, אך כשהוא מגיע ללורן היל – אין מענה. הוא קורא בשמה כמה פעמים ואז ממשיך הלאה. בשלב שלאחר מכן נותר לתהות איפה לורן היל? האינטרו נמשך רק 48 שניות, אך אלו 48 שניות של לא מעט מחשבות, תהיות ושאלות. זאת ההיעדרות הכי נוכחת שיש, וכל זה עוד בכלל לפני ששמענו שיר אחד מהאלבום.

באלבום שלה לורן היל היא גם תלמידה וגם מורה, וניתן לתפוס את ההיעדרות שלה כ"בית הספר לחיים". היל לא מעוניינת להיות חלק ממערכת עם חוקים וכללים שלא משרתים אותה או לא מצליחים להכיל את כל הצדדים בה, אז היא יוצרת מסגרת אחרת "טובה יותר". המסר מהדהד גם מבעד העטיפה של האלבום, בו מוצגות פניה החרוטות של לורן היל על שולחן בית הספר. כללי בית הספר עלולים לתפוס את העטיפה כאקט של מרדנות, גרפיטי והשחתת רכוש בית ספר אבל בעולם של לורן היל זאת אמנות שמעטרת את אותו שולחן.

הקסם האמיתי מתחיל כשמאזינים לאלבום ומבינים שהאוטופיה של היל ממשיכה גם בשירים ובמסרים שהיא מעוניינת להעביר. לורן היל פעלה בשנות ה90 כשתרבות ההיפ הופ הייתה כבר בצמיחה אבל הנוכחות של ראפריות נשים כמעט ולא הייתה קיימת. מרבית משירי הראפ עסקו בסיפורים על תכשיטים יקרים, נשק, החפצת גוף האישה וסקס במכוניות יקרות. הרכבים כמו N.W.A. וגטו בויז הציגו אלימות קיצונית ואפילו הראפר נאס, שהיה ידוע בפרויקטים החדים והמודעים שלו, מיתג את עצמו מחדש עם הכינוי "אסקו" והחל לכתוב על סמים.

ואז הגיעה לורן היל, שבאה לחנך מחדש את כל התעשייה. היל דיברה על רגשות בז'אנר שנתפס כקשוח, היא דיברה על הקושי להיות אישה ועוד אישה שחורה. יותר מהכל, היל תבעה את הזכות להגדרה עצמית ולכבוד, האלבום של לורן היל הוא הכרזת עצמאות. בעת כתיבת האלבום היל הייתה רווקה בת 22, עם היריון לא מתוכנן ועתיד לוטה בערפל, סיפור ששוזר אותה לסיפורן של נשים שחורות צעירות רבות בזמנו. היל גם מבינה שאת החופש והגמישות שיש לגברים במוזיקה אין לנשים, והיא יוצאת כנגד זה. השיר “To Zion”  עוסק בקשר בין אם לילדה הראשון, אבל הוא גם מנכיח את זכות הבחירה של אישה כאשר הגוף שלה הוא כלי הנשק של הדיכוי שלה. ביצירה של האלבום תוך כדי ההיריון שלה, היל מצהירה לעולם שזה אפשרי להיות בהיריון, לצאת לחופשת לידה ועדיין לשמור על הקריירה.

הבטחתי לכם גם דיסטופיות, וכן, לא הכל מושלם בעולם של היל. מיד אחרי שמפסיקים להאזין לאלבום, ניתן לראות את הניגודיות בין מה שהוא מציג לבין המציאות עצמה.

כשמסתכלים על העבודה מאחורי הקלעים של האלבום מגלים היבט נוסף שמעלה סימן שאלה על הערכים והמסרים המהדהדים ממנו. לאורך כל האלבום היל קוראת ליחס הולם לנשים, מאתגרת את השיח על שחורות ובאופן כללי שואפת לצדק ושוויון. בפועל נדמה כי לורן היל לא יישמה את הערכים שהיא מבקשת להפיץ. היל עבדה עם קבוצת מוזיקאים בשם New Ark אשר לא קיבלו הכרה על עבודתם על האלבום. הקבוצה טענה כי לורן היל ניצלה את השירים ואת כישורי ההפקה שלהם, אך לא נתנה להם קרדיט ראוי עבור העבודה. הדבר הוביל לדרמה משפטית שניפצה את האשליה והיל נאלצה לשלם 5 מיליון דולר בעקבות כך. כששומעים את הצד הזה, התפיסה של האלבום כאוטופיה מתפוררת. הרי איך ניתן לדרוש צדק עבור אנשים מסוימים ובמקביל לדכא קבוצה אחרת?

ובכן, הכוונות של לורן היו טובות. היא נלחמה למען הקול שלה, של נשים הנראות כמוה וגם כאלה שלא. לורן היל גרמה לנשים להאמין שיש להן מקום בתעשיית ההיפ הופ, שאפשר להיות גם אמא וגם קרייריסטית.

קפיצה מהירה לשנת 2021. בתחילת החודש הראפר נאס שחרר את רצועת הטרקים מהאלבום הקרוב שלו, שכולל בתוכו שיתופי פעולה עם אמינם, אי בוגי ובלאקאסט אבל השיתוף פעולה שכולם מצפים לו זה שיתוף הפעולה עם מיס לורן היל. אני רק יכולה לקוות ששיתוף הפעולה הזה יעורר את הצד היצירתי של היל לשחרר מוזיקה נוספת, ואולי, 23 שנה אחרי האלבום ההוא, לורן היל תשלים את האוטופיה שלה.