כתב: ירון חי מנשה

מהרגע שהתנגנו הצלילים באלבום החדש "OCTOPUS YOGA" של האחים רמירז נזרקתי בדמיוני אל מוזיקת הקנטרי של מערב ארה"ב. כלי אקוסטיים, גיטרה מנגנת עם יכולת זיוף קלילה שנותנת את תחושת המערב הפרוע של שנות ה50, פסנתר שמתעופף לו עם צליליו ברקע, חצוצרה שמפרה את השממה, משהו שלא מוכר במחוזות המוזיקליים של מדינת ישראל התזזיתית. האלבום כולו מרוצף בשירים ובקטעים אינסטרומנטליים כולם על גבול מוזיקת הקאונטרי, שלוקחים אותך אל מסע מוזיקלי, בקרון רכבת שנותן לך את היכולת להישען לאחור ולהתרווח למשך שעה. להתנדנד אל זמן וחלל אחרים ומעניינים.

"האחים רמירז" – עוזי רמירז הגיטריסט, ספי רמירז בחצוצרה והמתופף איתן "קיטקיט" רמירז. כולם בעלי שם המשפחה המומצא, שחברו יחד לאלבום משפחתי נוסף, מזכירים לנו בעזרת הקו המוזיקלי החדש-ישן שלהם, שלפעמים להישען על העבר זה לא משהו רע כלכך.
ולמרות מוזיקת האולד סקול לכאורה, הבוקעת מהרמקולים, יש תחושה של חדשנות. משהו עדכני, ששייך לדור שלנו שאולי לא מכיר את הצלילים העבים, בעלי החכמה והעומק. מול עיניי יכולתי לדמיין את עצמי מתנדנד על כיסא הנדנדה שבמרפסת, מולי אדמת טרשים צחיחה, קקטוסים צומחים במרחבים העצומים, ועל כל אלה שופכת המוזיקה מים צוננים, מפיחה חיים חדשים במה שיכול היה להיות שיממון מתמשך.
אפשרות התנועה הווקא-מוזיקלית ייחודית. המילים מנגנות את המוזיקה, נותנים דגשים ופרשנות לצלילים המביעים את המילים וביחד שוזרים חוויה עוצמתית, ששווה להאזין לה ודרכה לגלות מחוזות מוזיקליים חדשים.